מר ואהלות רע

לי שטרא ואפ"ה יכולים לומר סטראי נינהו כלו' לא לשם פרעון אותו השטר שאמרת קבלנום אלא לפרעון אותם שהוא חייב מצד אחר בע"פ ומגו דקאמר התם שהם נאמנים לומר שהוא חייב להם בע"פ מצד אחר שאלו פרע בפני עדים לא היו נאמנים לומר שחייב בע"פ מצד אחר אבל כל זמן שמביא ראיה שחייב לו מצד אחר אפי' פרעם בפני עדים יכולים לומר לא לשם חוב זה שאמרת אלא לשם אותם שחייב מצד אחד בע"פ קבלנום עכ"ל

והנה לכאור' ירא' מדבריו דקא יליף לדיניה מההיא דאבימי דה"נ אם החוב ברור וידוע אפי' נתנם בפני עדים דליכא מגו נאמן לומר בשביל חובי קבלתים ואם אין החוב אלא עפ"י דבורו שאומר יש לי חוב עליו וזכיתי לעצמי אם נתנם לו בפני עדים דליכא מגו אינו נאמן ושתיקה כהודא' וכן פי' הש"ך בסימן פ"ג סק"ב וכן יראה מהרא"ש בסימן קכ"ה שכך הבין בדברי ך הרשב"א ז"ל

ואנכי הצעיר ראיתי להרא"ש בתשוב' כלל פ"ו שהביא האי סוגיא דאבימי על נדון שלו דאם פרעו בפני עדים דתו ליכא מגו לא מהימן לומר סטראי נינהו וסיים וכתב אמנם זה הדין שכתבתי לא שייך אלא היכא ששתי התביעות היו שלו מנה שבשטר ומנה ע"פ אז לא מצי למימר סטראי נינהו אם פרעו בעדים מטעם שכתבתי למעלה שיותר ברצון אדם פורע מלוה שבשטר ממה שפורע מלוה ע"פ בעדים אבל בנדון זה שעל השטר בא בהרשאה ועל ממון שהודה שקבל הוא בא מכח עצמו לא שייך האי דינא משום דאי בעי מהדר הרשאה למארי' ולא נשאר אצלו אלא תביעת הממון שקבל ועל אותו ממון שהודה שקבל הוא בא מכח עצמו נאמן בשבועתו לומר קבלתי בשביל ממון שהיה חייב לו המת אעפ"י שאין כאן מגו עכ"ל ומרן בב"י הביא האי תשו' בסתם בסימן נ"ח הרי להדיא שהרא"ש ס"ל להדיא כהאי דינא דהרשב"א דלא אמרינן שתיק' כהודא' שקבל בשביל חוב הבא עליו בהרשאה ואפי' קבל בפני עדים דליכא מגו ואף שבעקר דינא דאבימי איכא פלוגתא בין. הרא"ש להרשב"א דהרא"ש ס"ל שאין הדבר תלוי בדעת המלוה מן הטעם שכתב והרשב"א ס"ל שהדבר תלוי בדעת המלוה וכמו שהאריך בזה מהרש"ח בביאורו בסימן נ"ח ע"ש

אמנם בהאי דינא דהרשב"א שאין שתי התביעות שלו אזיל ומודה דשתיקה לאו כהודאה ואין הדבר תלוי בדעת הלוה אלא בדעת המלו' ומהאי תשו' דהרא"ש יש לי לתמוה עוד על הרדב"ז שאיך עלה בדעתו דהרמ"ה פליג אדינא דהרשב"א והטור מסכים לס' הרמ"ה כיון שהביא אותה אחרונ' דאיך נאמר דהטור פליג על ס' אביו הרא"ש בסתם ולא כן דרכו בכל מקום ועפי"ז מוכרחים אנו לחלק בין דין המציאה לס' הטור ז"ל וכן רמז בפשיטות הרשד"ם בסימן קכ"ה על האי תשוב' דהרא"ש דס"ל כהרשב"א ואין לדחות ולומר שנדון הרא"ש היה חוב של המורשה שטוען על המת היה מבורר וידוע שהמעיין בתשוב' הרא"ש יראה שהוא טען שיש לו חשבון ממון על המת ועשה חשבון. עם האפטרופוס מכל הממון שגבה שלא נשאר לו אצלו כלום והאפטרופוס אינו בעולם שכבר נלב"ע וחלי"ש

וא"כ היאך אנו מאמינים בדברים אלו כיון שיש כתב ב"ד מקויים שקבל כל זה הממון בעד הרשאה שתבע בעד אשתו ולית ליה מגו דלהד"מ גם נמי לית ליה מגו דהחזרתי הממון ממקום שקבלתי אותו כיון שכבר זכה בהם לאשתו וכמ"ש הטור בסימן קכ"ה באופן שהוא מוכרח להודות בסך הממון שקבל בהרשאת אשתו שהיא בידו וא"כ איך יהיה נאמן לומר לפי דבריו שיש לו חוב על המת וקבל הממון בשבילו כיון שאין לו עדים על הממון של. החוב אלא ודאי יראה דהרא"ש ס"ל דאפ"ה נאמן בשבועתו שיש לו חוב וקיבלו בשביל חובו מן הטעם שכת' דהוי להחזיק וטעמא דמלתא יראה לע"ד משום שאינו מכחיש העדים בטענ' זו שטוען שהאמת הוא נתן לי בשביל חוב של הרשאה אבל אני נתכוונתי לזכות בשביל חוב שיש לי עליו ואינם יכולין העדים להכחישו בטענ' זו שאין לו עליו חוב מש"ה נאמן להחזיק המעות שבידו וה"ז דומה למ"ש הטור בסימן ע"ט שאם נתן לו בפני עדים מנה ולא ידעו אם דרך הלואה או מתנה ה"ז נאמן לומר שבמתנה נתנם לי או בפרעון חובי בלי שום מגו והוא תלמוד ערוך פ' שבועת העדות ומזה דן ה"ר יוסף הלוי גבי סשראי דהיכא שנתן המעות בפני עדים ולא ידעו לשם מה נתנם דיכול לומר במתנה נתנם לי ולכך כשאמר סטראי נינהו נאמן במגו דהיה יכול לו' במתנה נתנם לי ופסקו מרן ז"ל בסימן נ"ח והקשה על זה מהרא"ש חיון ז"ל דאמאי אינו נאמן לומר בפרעון אחר קבלתיו בלא שום מגו אלא דצריך או מגו דלהר"מ או מגו דמתנ' ולע"ד יראה לתרץ עפ"י סברתו של הרא"ש ז"ל דיותר ברצון אדם פורע חוב שיש עליו בשטר ממה שפורע מלו' ע"פ ואין הדבר תלוי בדעת המלוה אלא בדעת הלוה ומש"ה כשמודה בתורת פרעון קבלם אלא שטוען בשביל מלו' ע"פ נתן לו אינו נאמן מהאי סברא דאנן סהדי שלא נתן לו אלא על פרעון מלוה בשטר וטענת הלוה יותר מסתבר' ומש"ה צריכין אנו להאמין למלו' מטעמא דמגו דמתנ' או להד"מ משא"כ בההיא דנתן לחבירו מנה בפני עדים סתם דליכא שום סברא לומר יותר שנתן לו בהלואה לפי טענת התובע ממה שנאמר שנתן לו במתנה או בפרעון חוב לפי דברי הנתבע

עוד יראה לע"ד לתרץ אפי' לדעת הרשב"א דלית ליה האי סברא דהרא"ש במה שמצאתי להרב בעה"ת בשער ב' חלק ב' דה"ט בדאיכא סהדי שנתן לו בתורת פרעון וקא טעה סטראי נינהו אתרע שטרא דריע טענתי' ומחזי כמאן דקא טעין שקרא משום דהו"ל פרעון ודאי והטענה שטוען על ענין אחר שהוא נפרע ואינו