מר ואהלות רסט

הרי הם אצלו בפקדון ויכול לסלקו במעו' כדינו שהרי מצינו להרב בעהת"ר שהביא משם רבינו האי גאון ז"ל דאפי' נתן סחורה לחבירו המלוה שימכור אותה לו וישגר לו דמיה אם. אח"כ חזר ותבעה. ממנו שאינו יכול לזכות בה לפרעון חובו אלא אם רוצה הלוה לשלם לו חובו ישלם לו ייטול ייטול מה שתחת ידו ממה ששלח לו אף שמתחלה התפיסה לו לעשותה דמים לא אמרינן שסחורה זו יש לה דין דמים א"כ ה"נ אף ע"ג שזיכה לו סחורה זו לפרעון חוב אחר אם לא נתכוון לזכות לו הרי היא אצלו פקדון ויכול לסלקו בדמים וא"כ לא שייך לומר דידי שקלי לזכות בה לפרעון חובי דמי זיכה לו כמו גבי משכון שפסק הרב ז"ל דכיון שיכול ליתן לה משכון אחר אמרינן שתיקה כהודאה א"כ ה"נ גבי מטלטלין וסחורה לפ"ז יוצא הדין דשתיקה כהודאה ואף שנתבאר לעיל דאפילו מטלטלין בלוה ולוה ואחר כך קנה ותפס שלא מדעת הלוה זכה בהם לפרעון חובו ואין שאר ב"ח חולקים עמו היינו היכא שלא. נשאר לו נכסים אחרים ולא מעות הרי זה זוכה בהם אבל כשיש לו הלוה מעות בודאי שיוכל לסלקו במעות

ותו שהרי הרשב"א קא יהיב טעמא גבי אשה שחזר ונתן לשם קדושין שיכולה לומר לפרעון קבלתיו משום שאפי' נתן לה לשם פקדון או קדמה ותפסה מעצמה סלע משלו קדמ' וזכת' והני טעמי לא שייכי במי שנותן מטלטלין לשלוח לפרוע חובו שיוכל לזכות בהם לפרעון חובו אף בלא דעת הלוה שהרי אלו היה נותנם בתורת פקדון לו או קדם ותפסם לזכות בהם לפרעון חובו אינו זוכה ויכול לסלקו במעות וא"כ חזר הדין דבזה אמרי' דשתיקה כהודאה

ואף שמצינו למהרא"ש ז"ל בסי' רכ"ז שהיה נדון שלו שמסר לו סחורה ודן את הדין עפ"י דברי הרשב"א ז"ל ולא ירד לחלק בין מעו' לסחורה הדבר פשוט הוא שיש לדחות שהרב ז"ל לא ראה האי תשובה של הרשב"א גבי משכון וכמו שנת' לעיל ואעקרא דמלתא הוא תמה על דינו של הרשב"א אפי' במעות דמי זיכה לו ומש"ה לא שת אל לבו לחלק בעקר הדין בין מעות. לסחורה אבל בודאי אלו היה. רואה האי תשובה של המשכון היה מחלק בין מעו' למטלטלין וסחורה

אמנם כדי. לקיים דינו של מהרא"ש ז"ל צריכים אנו לומר דכיון שנתן לו סחור' זו לפרעון תביעה אחרת של ב"ח אחר הויא לה מעכשיו כדמים ממש שאם רצה לזכות בה לעצמו שאינו יכול לסלקו בדמים מה שא"כ אם נתן לו סחורה למכור אותה לו ולהחזיר לו דמיה כיון שלא נתן. אותה לו לפרעון שום תביעה כל זמן שלא מכר אותה אינו יכול לזכות בה לעצמו אלא. עדיין דינה כפקדון ומה שהוצרך הרשב"א בתשו' למיהב טעמא גבי אשה שחזר ונתן לה לשם קדושין. שיכולה לזכות בה לפרעון משום דאפי' נתן לה לשם פקדון או קדמה ותפסה זכתה משום דלגבי אשה כשנותנו לה לשם קדושין אינו פרעון כלל אלא הוא. רוצה לקנות גופה בסלע זה משא"כ היכא שנותנו לפרעון תביע' אחרת אפי' מטלטלין נמי הוו להם כדמים ממש יוכל לזכות בהם לעצמו ואינו יכול לסלקו בדמים. ושוב ראיתי להרשד"ם בסימן קכ"ה שהביא תשו' הרשב"א על נדון דידי' וסיים וכתב ולא מהני האי טענ' שחובות ראובן הגיע זמן הפרעון קודם דקי"ל דב"ח מאוחר שקדם וגב' מה שגב' אפי' במטלטלין וכ"ש אם היה מעות ובזה אין צורך להאריך עכ"ל יראה דגם הרב ס"ל דהאי דינא בין במעות בין במטלטלין

ועפ"י כל זה נבא לנ"ד דק"ו בן בנו של ק"ו שנתן מתנ' זו לבנו בשביל תביעתו ממש שאם רצה לזכות בה לעצמו לפרעון תביעתו שאם גם הוא ראובן יתרצ' בזה לקיים הפשר' שאינו יכול ליקח האבן ממנו ולסלקו בדמי' דודאי הויא לה דמים לגבי' שיכול לזכות בה בתור' דמי' אפי' בלא דעתו כיון דמעקרא ניתנה בתורת דמים ופרעון לשם תביעתו ממש בודאי אמרינן בזה דשתיק' לאו כהודאה ויכול לומר אין שקלי ודידי שקלי

נחזור לדברי הרדב"ז שהארכתי בהם לעיל שהם צריכים אצלי תלמוד דמהני סוגיי שהבאנו לעיל להקשות על דברי הרשב"א יש להקשות על דברי הרדב"ז דאיך ס"ל לחלק בין היכא שתפס מתחל' מעות לשם פרעון ובין היכא שהיו בידו מתחי' לשם פקדון שאינו יכול לזכות בהם לשם פרעון בלא דעת הלוה שהרי מההיא דמלוגמא דשטרי יראה להדיא שאפי' היו מתחי' בפקדון אצלה אם אית לה סהדי דתבעינהו ניהלה ולא יהב' ליה ותפס' אותם בתורת משכון בדבורא בעלמא שהם קנויים לה למשכון אם כן כ"ש במעות שהיו בידו בפקדון שיוכל לזכות בהם בפרעון חובו בלא דעת הלו' ואינו יכול לסלקו מהם וליתן אותם לשאר ב"ח ומה שעלה בדעתי עתה ליישב דברי הרדב"ז בדוחק ולומר דודאי מודה הרדב"ז שאפי' היו מעות אצלו בפקדון וגילה דעתו שהוא רוצה לזכות בהם לפרעון חובו כבר זכה בהם ואינו יכול אחר כך הלו' ליתן אותם לשאר ב"ח אבל בנדון הרדב"ז שאני שמתחילה קודם שנתן אותם לשליח א"ל שהוא רוצה לפרוע אותם לב"ח אחר וכשהוא משנ' השליחות ונעשים אצלו כפקדון אינו יכול לזכות בהם לעצמו שכבר דעתו של לוה קדמה לדעתו שהוא רוצה ליתנם לב"ח אחר ואין הדבר תלוי עכשיו בדעתו לזכות בהם לעצמו ולבטל דעתו של לוה שקדמה לדעתו זה מה שנרא' ליישב בדוחק ועדיין צ"ע

עוד הביא הרשב"א ראייה שלישית לעקר דינו מההיא דאבימי בריה דר"א בפ' הכותב דהוו מסקו ביה זוזי בי חוזאי שדרינהו ביד חמא בריה דרבה ב"ח אזל פרעינהו א"ל הבו לי שטרא א"ל סטראי נינהו ואסיקנא דכל שפרעם שלא בפני עדים נאמן לומר סטראי נינהו וההיא לכאור' בשא"ל אבימי שקול שטרא וכשהזכיר להם את השטר בשעת פרעון הוא מדא"ל לבסוף הבו