מר ואהלות רסד

דעתו אלא בשעת קבלת המתנה ולא אחר קבלתה וא"כ יכול שמעון לטעון דאף שהוא נתן לי בתורת זיכוי לבני בשביל תביעתי אני בשעה שקבלתי המתנה היה בדעתי לזכות בה לעצמי בתורת פרעון בשביל תביעתי ושתיקתי לאו כהודאה שאין הדבר תלוי בדעתך לזכות מתנה לבני בשביל תביעתו ומה ששתקתי בשעת קבלה פקח הייתי כדי לתפוס שאלו הייתי אומר לו איני מתרצ' אלא בתורת פרעון ופשרה שמא לא היה מתרצה והיה חוזר בו ואומר לי חות עמי לדינא ואית לי פסידא בזה דאפי' יתחייב לי בדין כל סך התביעה שמא ביני ביני עד שיפסק הדין יבריח את האבן א"נ יצאו עליו חובות אחרים ויחזיקו באבן הזאת א"נ שאצטרך לטרוח עמו בדין נמי שיוציאו את האבן מידו מה שאין כן עתה שאני תפוס ואומר שהריני זוכה בה לעצמי בפרעון כל תביעותי אם יתרצה ניחא ואם לאו יבא עמי לדינא ואם יתחייב הרני תפוס לעצמי מקצת פרעון חובי והשאר אוציא אותו ממנו בכח ב"ד יפה ואף שבא בשאלה כשטען המורשה על שמעון הקריב עדיו למשפט שבמתנה נתנה לבנו אין מזה גילוי דעת שנתרצה לזכות בה בנו אלא קושטא קאמר כדי לסלקו מעליו שכך היה המעשה לסלקו מעליו בעדות זו ומה לו עכשיו לגלות דעתו למורשה שנתכוון לזכות לעצמו זה הוי מדברים שהם בלבו לגבי בנו עד שיגדיל ויבא לתובעה וקרוצ הדבר לע"ד ואומדנא דמוכח הוא שאם יטעון לגבי ראובן אחר שהיא בידו שזכיתי בה לעצמי בעד כל התביעה שבודאי אינו בא עמו בדינא והוא מתרצה בזה ריצוי גמור דלפי טעמא קמא שפירשנו בדעתו של ראובן אזיל ליה כיון שעכשיו אומר בפי' אחר שהוא תפוס בה הריני מוחל לך כל התביעה וזכיתי לעצמי ואף לטעם הב' שרוצה להחזיק לו טובה דאף שלפי דעתי שאין לך עלי כלום הריני נותנה לך במתנה לבנך אין ן הפסד כ"כ שאם יזכה לעצמו מיד בעד כל התביעה שלא יתרצה בזה ויחזור לבא עמו בדינא דשמא יתחייב לו כל התביעה והוי קרוב להפסד ממון ממש ואיך יכנס בספק זה בשביל דעתו שהוא רוצה לפי דעתו לעשות עמו טובת הנאה שנותנה במתנה לבנו אף שלפי דעתו אין לו עליו כלום מן התביעה. קורא אני על דעת כזה ניצול מס' ארי ופגעו הרוב ואפי' שבטענה הזאת של תביעת ממון היתה הכחשת ברי בניהם הוא צריך לישבע להכחישו ואיך הוא מכניס עצמו בשבועה אחר שכבר יצא הממון מתחת ידו בשביל התביעה משום טובת הנאה לפי דעתו ולא עוד אלא לפי דעתי בנדון זה אלו היתה טענת ברי היה שמעון שהוא תפוס באבן נשבע ונפטר וכמו שנבאר לקמן בס"ד באופן דבודאי היה ראובן מתרצה אם טוען שמעון אחר שהוא תפוס לעצמי נתכוונתי בשביל כל תביעתו

ושורש דבר זה נמצא פתוח אלי מים מתשובת הרשב"א הביאה מרן בב"י בקוצר בסי' נ"ח ובסי' קכ"ה ופסקה בש"ע בסימן נ"ח ומור"ם בהגה בסי' פ"ג והובאה באורך בתשובת מהר"א ששון בסימן רכ"ז והיא בח"ב מתשובת הרשב"א סימן כ"ג ומוכרח אני להביא כל התשו' משום שאני צריך לישא וליתן בה ועפ"י זה יוצא הדין בנ"ד וז"ל שאלת ראובן היה חייב מנה לשמעון ונתן ראובן לאותו שמעון מנה וא"ל הן מנה זה ליאודה ב"ח של לוי בני וקבלו שמעון דרך שתיקה ועכבו לעצמו מחמת אותו מנה שהיה ראובן חייב לו וכשבא יהודה ותבעו ממנו א"ל לא זכיתי בו מחמתך אלא מחמת חובי הדין עם מי אמרינן שתיקה כהודאה דמיא א"ד בכל כי האי לאו הויא כהודאה תשו' הדין עם שמעון שאעפ"י שא"ל לראובן להוליכו ליאודה או שיזכה בו ליאודה כיון שקבלו הוא בשתיקה והיתה לו מלוה אצל ראובן יכול הוא לומר אני זכיתי בה תחי' לעצמי דומה למ"ש היה רכוב ע"ג בהמה יראה אח המציאה ואמר לחבירו ונטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה ואקשינן מנה לעולא דאוקי פלוגתייהו דר"א ורבנן במי שלקט את הפיאה בעשיר שלקט לעני אבל מעני לעני ד"ה קנה וא"א מעני לעני ד"ה זכה בו מני לא רבנן ולא ר"א ופריק מתניתין דאמר החלה כלומר כשטען המגביה כשהגבהתיה לא לזכות בה לעצמך כמו שאמרת נטלתיה אלא תחילה נטלתיה לזכות בה לעצמי אלמא אין שתיקה כהודאה דמיא בכל כי האי גוונא זו היא הראייה הראשונה שהביא הרשב"א ז"ל

וראיתי למהר"א ששון בסימן הנז' שהקשה על זה דמאי ראיה דבשלמא התם היינו במציאה לא זכה בה מעולם ולא היה לו בה שום זכות ולפי השתיקה אינה כהודאה משום דהרוכב לא זכה בה ולפי' הוא יזכה אבל מנ"ל דהנותן לחבירו בידים וא"ל זכה לפ' בפי' דשתיקתו לא הויא כהודאה כיון שנתנה לו ופירש לו זכה לפ' ונדחק לפרש דברי הרשב"א בדרך אחרת ולבסוף דחאו והניחו בתימא יעויין שם באורך

ואנכי צעיר לא זכיתי להבין קושייתו של הר' דשפיר מייתי הרשב"א ז"ל כמו דגבי מציאה משום דקרוב אדם אצל עצמו שתיקה לאו כהודאה ואנו מאמינים אותו במה שאמר שלעצמי נתכוונתי לזכות בהגבהה ה"נ גבי ב"ח נאמן לו' שלעצמי נתכוונתי לזכות במנה זו בלקיחתי מידך לפרעון חובי ולעצמי הצלתי דכל אשראי בספק סכנה הוא ואדרבה מק"ו יליף לזה הרשב"א דהשתא ומה התם שהיה יכול לגלות דעתו בשעה שהוא מגביה שלעצמי אני מגביה עכ"ז אמרינן מן הסתם דשתיקה לאו כהודאה משום דמן הסתם קרוב אדם אצל עצמו הכא שאינו יכול לגלו' דעתו מקודם שרוצה לזכות לעצמו שלא היה נותן לו לכ"ש דמן הסתם אמרינן דשתיקה לאו כהודאה וכ"ת דקושייתו של הרב היא דכיון שהממון היה לנותן בעינן דעתו שיזכה למלוה בפי' בשביל פרעון חובו ואין הדבר תלוי בדעתו ותפיסתו של המלוה שאין יכול לזכות לעצמו בלי דעת הנותן שהוא הלוה הא נמי ל"ק לע"ד שהרי קי"ל בדין בטח"מ סימן ק"ד ומרן ז"ל שאפי' ב"ח מאוחר