מר ואהלות רסג

מידו ליד השליח לא קשי' כלל דמין הדין זכה במסיר' זו כאלו משך

ואיך שיהיה ראה ראינו שהרמב"ם ז"ל לא ש דמה דינא דמתנה לעבד אלא גבי מתנה ס"ל דתן הוי כזכי ואינו יכול לחזור בו ובה שעתא זכה המקבל מתנה ואפי' מת הנותן קודם שהגיעה לידו זכה בה מן הדין וכן נמי אם מת המקבל זכו בה יורשיו אחריו מן הדין בלי משך מחיים א"כ איפה בנ"ד בין לטעמא בתרא דאפי אמר הולך להדיא הוי כזיכוי שאינו יכול לחזור בו דהוי כעין מלוה כיון שאינו יכול לחזור בו ולבטל מתנת בנו ולזכות בה לעצמו אם אנו אומרים שבמסירה זו בה שעתא הסכי' לדבריו של הנתבע ומשכה אדעתא דהכי עוד זכיתי ללמוד מדברי מור"י מהרש"ל נר"ו שיש ללמוד מדברי הרשב"א באופן אחר דלא פלגינן דבוריה והוא דכיון דלגבי שמעון התובע אינו יכול לחזור בו ראובן הנתבע ולו' שהריני חוזר בי מפשרה שנתתי לבנך לדין שכבר זכה במסירה זו לידו הה"נ במה שאמר שמתנה זו לבנך אינו יכול לחזור בו הנתבע ולומר שהריני חוזר בי ממתנת בנך והריני נותנה לך לפרעון תביעתך כיון שהכל בדבור א' נאמרו אין דבורו מתחלק לשנים דלגבי דידיה הוי קיים ולגבי בנו יוכל לחזור בו וכיון שאינו יכול לחזור בו אפילו לגבי בנו ממילא זכה בנו במסירה זו ואינו יכול אח"כ שמעון לחזור ולבטל זכיית בנו ולעכבה. לעצמו באופן דמי שרוצה לזכות ליורשים מטענה זו שלא נתכוון הנותן בנתינתו זאת המתנה לאביו שיזכה בה בעד בנו ויכול לחזור בו כל זמן שלא הגיעה מתנה זו לידו עליו להביא ראיה ברורה מן הדין ולסתור כל מה שכתבנו שהרי כבר המקבל מתנ' הוא מוחזק במתנתו ואין יכולים היורשים אחיו להוציא ממנו בספיקא דדינא וכמו שנבאר פרט זה לקמן בס"ד עוד אמינא מלתא רבתא בנ"ד שהרי מצינו כתוב בפס"ד שטרחו להביא ראיות דאפי' יטעון ראובן דאפי' לדברי העדי' שבמתנ' נתתיה לבנו הריני חוזר בי שאינה שלי אלא פקדון שאינו נאמן בזה כדי לחזור בו ואם איתא דזה הלשון שאמר בפני עדים אין בו זיכוי א"כ הרי יכול לחזור בו מאיזה. טעם שיהיה הדין עמו שהרי עומד וצווח חוזרני בי משום שהיא פקדון אצלי כיון שלא זכה בה עדיין בנו ובשלמא אם לא היו נכנסים הב"ד בחקירה זאת אלא היו מזכין לשמעון מטעמא קמא שהוא אומר בפקדון והעדים אומרים במתנה ניחא שהרי אינו חוזר להדיא ממתנתו ואומר דאפי' שתהיה מתנ' הריני חוזר בי אלא מכחיש הענין ואומר להד"מ אבל עכשיו שעיקר פס"ד שלהם על טענה שנית איך זיכו לשמעון שהרי הוא חוזר להדיא אלא ודאי מזה יראה שהלשון של העדים היה בו לשון זיכוי או מהטעמים שביארנו לעיל או משום שקרוב הדבר להיות דהאי לישנא דעדות המועתק בפס"ד יש בו חסרון לשון שלשון העדות היה הרי זו לך במתנה והסופר שכח תיבת לך בתחילה בעת הכתיבה וידים מוכיחות שתרגמו להאי לישנא בלשון הילך ואלו היה לשון העדות לשון הרי זו מתנה איך טעו לתרגם אותו בלשון הילך ולא עוד אלא שאין דינם שפסקו לו עולה על פי הדין אלא אם הוא לשון זיכוי ובודאי דלב"ד טועין ח"ו לא חיישינן אלא מוכרחים אנו לומר דאינהו הוו בקיאי מנן וידעי בטוב הענין שהיה בו לשון זיכוי שאינו יכול לחזור בו וא"כ חזר הדין שאינו יכול אביהם לעכבה לעצמו בשביל תביעתו אחר כך כיון שכבר זכה בה בנו בעת קבלתו אותה מאת הנותן וכ"ש שלא מצינו שחזר בו להדיא דאמרינן עדיין עומד על חזקתו ודעתו הראשונה וכמו שנתבאר לעיל

אע"כ יראה לע"ד לפנות לדרך אחרת ולהפך ך בזכות היורשים והוא דאף ע"ג שזה הלשון של העדים הוא לשון זיכוי והוי כאלו אמר ראובן להדיא זכה במתנה זו לבנך בשביל תביעתך אפ"ה לא זכה בה בנו וקודם זה צריכין אנו לחקור ולהבין דאע"ג דמה שלא נתנה במתנ' זו לשמעון בעצמו בעבור תביעתו משום שבודאי לא היה מתרצה לקבל להדיא במתנה משום תביעתו ומש"ה נתנה לבנו מ"מ היה לו לתת אותה לו בתורת פרעון בעד כל תביעותיו בתורת פשרה ומה לי שתהיה בתורת מתנ' לבנו בעד התביעות ומה לי שתהיה בתורת פרעון לו ולשמו דא ודא אחת היא ומידי פשרה לא נפקא אלא ודאי מוכרחים אנו לו' דאית ליה נפקותא בזה לפי דעתו והוא שחשב שאם אני נותנה לו בתורת פרעון אחר שיקח אותה יחזור לבא עמי לדין בדינא ובדיינא שאתן לו השאר של כל התביעות ויאמר מה שנתרצתי בזה כדי להציל קמא קמא דמטי לידי ולא אצטרך לטרוח עמך בדינא בזה הסך שאני תפוס בו מה שא"כ אם אני נותנה לו בתורת מתנה וזיכוי לבנו מיד שהוא לוקח אותה מידי זכה בה בנו ונסתלקה תביעתו ונמחלה ואינו יכול לחזור בו ולתבוע שום דבר שכבר זכה בנו במתנה זו בדינא אי נמי יש לפרש שדעתו הוא להחזיק לו טובה ולו' אף שלפי דעתי אין לך עלי כלום בזאת התביע' הריני נותנה במתנה לבנך בשביל התביעה מה שא"כ אלו היה נותנה בתורת פרעון אין לו עליו שום טובה אלא מחמת פחדא הוא דקא יהיב ליה בתורת פשרה דשמא יחייבו אותו בכל התביע' באופן דאף לפי טעם זה אין נפקותא מתורת מתנה לתורת פרעון ממון אלא טובת הנאה איכא בנייהו ואף זו אינה כשאר טובת הנאה דעלמא שהרי מוכרח היה לתת מתנה זו לבנו כדי לסלק מעליו התביעה איכו השתא אף שדעתו הוא של ראובן במתנה זו שיזכה בה שמעון בלקיחה זו לבנו אין הדבר תלוי בדעתו לבד אלא צריך שיתרצה בהדיא שמעון קודם לקיחה שהוא מסכים ורוצה בפשרה זאת שיזכה הוא בה לבנו ולפי הנראה מלשון העדות שלא בא הדבר מבואר שנתרצה להדיא בקבל' זו דקאזיל ומודה שהוא מסכים בזיכוי זה לבנו אלא קבל את האבן בשתיקה ממנו על פי דבריו של ראובן גם נמי אחר שקבל האבן בידו לא ביארו העדים דקאזיל ומודה שזכיתי לבני במתנה זו בשביל תביעתי אלא באו הדברים בסתם ולא גילה