מר ואהלות רסא

ירא שמא יחייבוהו לשלם כל מה שתובע ממנו ולכן מתפייס לשלם קצת בפשרה והיינו מכר ממש שהוא מוכר לחבירו כל זכות שיש לו בתביע' זו בסך שמפשרים ביניהם אם כן איפה י"ל דמי שנתן ממון לשליח להוליכו לבע"ד לפרעון הפשר' שנתרצו ביניהם ועשאו התובע שליח לקבל הממון מיד הנתבע אף שהיה יכול לחזור מקודם אבל כל זמן שהוא מרוצה בפשרה ורוצה לקנות ממנו תביעתו בזה הסך הרי הוא מחוייב ליתנו לו כמו הלואה וא"כ אף כשאומר לו הולך לפלוני בע"ד יש לומר דהוי כזכי ואינו יכול לחזור בו ולא עוד אלא דגבי פשרה עדיף טפי מחוב ברור דהתם לית ליה הנאה לנתבע אי אמרינן כזכי דמי דעדיין הוא באחריותו כבתחלה וכמו שפסק מרן בסימן קנ"ה וקרוב להפסד הוא ורחוק לשכר אבל הכא גבי פשרה אית ליה הנאה אי אמרינן כזכי דמי דכיון דנתקיימה הפשרה לגבי דידיה שאינו יכול לחזור בו הנתבע הה"נ שאין יכול לחזור בו התובע מן הפשרה וסרה מעליו תביעה שלו. אחרי כתבי זה ראיתי להרב העטור באות פשר' שכתב וז"ל ומסתברא פשרה בלא קנין ופרע ליה ההוא פשרה כקנין הוא לגבי נתבע וכו' אבל התובע מצי הדר ביה עכ"ל. . וכן נראה מדברי הכנה"ג דס"ל בפשיטו' להאי דינא דאף לאחר פרעון הפשרה יוכל לחזור בו התובע מפשרה לדין וא"כ כ"ש במי שנתן לשליח פרעון הפשרה דאף שנאמר שאינו יכול לחזור בו הנתבע אבל התובע יוכל לחזור בו מיהו אף לפי"ז עדיין יש לצדד ולומר שהנתבע אפי' אמר לשליח הולך הוי כזכי ואינו יכול לחזור בו כיון שמוכרח היה בנתינה זו לחלק תביעתו של בע"ד וא"כ כ"ש הוא היכא דהשליח הוא הבע"ד כנ"ד ונתן מתנה זו לבנו בשביל תביעתו מרצון נפשו מפחדו שלא יחייבנו בדין בכל הסך שתבע ממנו בודאי אמרינן דזיכה לו מתנה זו לבנו כדי שלא יחזור בו קודם שתגיע ליד בנו ויתבענו בדין שהרי בזכיית בנו במתנה זו נסתלקה תביעתו ממנו וק"ו בנ"ד שלא אמר לו הולך להדיא אלא מסר לו המתנה בסתם בשביל בנו בודאי אמרי' שדעתו היה לזכות לבנו ולא ישאר עליו שום. ערעור מן התביעה

ואף ע"ג דבנ"ד לא היה מוכרח לתת מתנה זו לבנו שהוא המקבל אלא היה יכול לתת אותה לתובע גופיה לפרעון תביעתו אפ"ה למאי דסליק אדעתין השתא למימר ששמעון נתרצה במשיכת מתנה זו לבנו לסלק הימנו תביעתו ואיהו גופיה נעשה שליח לבנו לקבל מתנה זו ולהוליכה לבנו ולסלק תביעתו א"כ ראובן שהוא הנתבע היה מוכרח במסירת מתנה זו לידו בשביל בנו כדי לסלק ממנו תביעתו ותו דאעקר' דמלת' הכא בנ"ד טובת הנאה של המקבל מתנה לא באה לו מן הנתבע ראובן אלא מן התובע שהוא שמעון שנתרצה במתנת בנו ולסלק תביעתו אבל הנתבע היה מוכרח בנתינת מתנה זו אפי' לבנו כדי לסלק ממנו התביעה ואף שכתבתי כל. זה בדרך אפשר בין בנ"ד בין במי שנתן ממון לשליח של התובע להוליכו לו בשביל פשרה שנתרצו ביניהם דאמרינן בית הולך כזכי משום דסוף סוף לא דמי לפרעון חוב ממש לשליח דהתם לא היה לו צד התנצלות ממנו כלל אבל הכא כל זמן שלא נטל קנין היה יכול לחזור בו מפשרה לדין ואם כן עדיין יש לו' דדינו כמתנה

שוב זכיתי וראיתי ראיה על זה ממה שהקשו ר"ת והרשב"א והרא"ש ז"ל בפ"ק דגטין עפ"י סברתם דאית להו במתנה דתן לא הוי כזכי משום דתן והולך חד דינא אית להו שהרי גבי גט שחרור אמרינן דכל האומר תנו כאומר זכו דמי ותי' דשחרור עבד הוי כמלוה דאמרינן בה תן והולך כזכי דמי דבמתנה לא הוי כזכי דשחרור אי לאו דעבד ליה נייחא לנפשיה לא הוה משחרר ליה מש"ה חשיב כחוב דאמרינן ביה תן כזכי ועפ"ז אני דן ק"ו למ"ש שהרי התם גבי עבד לא היה מוכרח כלל בנתינת הגט שחרור לעבדו ואפ"ה כיון דלאו על חנם יהיב ליה אלא בשביל דעביד נייחא לנפשיה הוי דינו כחוב א"כ כ"ש במי שנותן לשליח ממון להוליכו לבע"ד לפרעון הפשרה שנתרצו ביניהם שהיה מוכרח בזה כדי לסלק ממנו התביעה אף שהיה יכול לחזור בו מפשרה לדין דודאי הוי דינו כחוב דהוי הולך כזכי ונעקר מדין מתנה וכ"ש בנ"ד שהבעל דין גופי' נעשה שליח להוליך מתנה זו לבנו ולחלק תביעתו דאפי' דיינינן האי לישנא דסתם כהולך אפי' הכי הוי כזכי כיון שמוכרח במתנה זו אפילו לבנו כדי לסלק ממנו התביעה

עוד ראיתי בהג"א פ"ק דגטין שכתבו משם אביאסף על מאי דאמרינן במתנה הולך לאו כזכי וז"ל וטעמא כיון שבחנם נתן לו אין דעתו שיצא מכוחו עד שיגיע ליד המקבל המתנה והובאו דברים אלו במרדכי וא"כ מכאן אתה דן נמי למ"ש בין בנ"ד בין במי שנותן לשליח ממון לפרעון הפשרה כיון דלאו על חנם יהיב ליה אלא כדי לסלק ממנו התביעה לא הוי דיניה כמתנה אלא כעין מלוה דאפילו הולך כזכי דמי

עוד מצאתי ראיה בנ"ד מדברי הרשב"א בחי' למסכת גטין פ"ק בירושלמי א"ר אילא המעשר בחוב והרי הכא גבי מעשר אע"ג שלא היה מוכרח ליתנו לזה שנתנו לו דטובת הנאה שיתנו לכל מי. שירצה אפ"ה כיון שהיה מוכרח בנתינת המעשר לא' מן הכהנים הוי כחוב א"כ הה"נ בנ"ד אע"ג שלא היה מוכרח בנתינת מתנה זו לבנו שהיה יכול ליתנה לתובע גופיה כיון שסוף סוף הוא מוכרח בהוצאת מתנה זו מרשותו לסלק ממנו התביעה הוי דינו כחוב כמו גבי מעשר

אמנם לטעמא קמא שכתבנו דכיון שבמסירה זו לידו בסתם זכה שמעון בקיום פשרה זו לתת מתנה זו לבנו בשביל תביעתו ואינו יכול לחזור בו ראובן שהוא הנתבע מפשרה זו לדין הה"נ דאמרי' שזכה בנו מעכשיו במתנה זו אע"ג שלא אמר זכה להדיא הוי דיניה כזכה כיון שאינו יכול לחזור בו הנתבע וממילא זכה