מר ואהלות רס

כשנתנו קודם שיגזרו הפשרנים אבל אם אחר שנודע הגזרה והפשרה נתן הנתבע משכון אפשר דאפילו הרשב"א יודה דאינו יכול לחזור בו וכו' ע"כ א"כ כ"ש בנ"ד שברצון נפשו בלי גזרת מכריע ופשרן נתן אבן טובה זו במתנה ולא בתורת משכון אלא בתורת פרעון ממש לתביעת בעל דינו גם נמי נתן אותה בידו במתנה לבנו שאין יכול לחזור בו ולבטל המתנה אלא אומר לו בע"ד התובע שכבר זכיתי במתנה זו לבני בשביל תביעתי וקרוב הדבר לע"ד לומר שנ"ד דומה למ"ש הרב כנה"ג שם בהגהת הטור אות י"ו שאם כבר נתן מה שגזר הפשרן אף עפ"י שלא נטל קנין אינו יכול לחזור בו והביא כמה פוסקים אחרונים דסברי הכי וילפי לה מדברי הרשב"א והריטב"א ז"ל הביאם מרן הב"י שם וחזר ושנה דברותיו בהגהת ב"י אות ל"ו והביא כמה פוסקים אחרים דכברי הכי שאינו יכול עוד לחזור בו ואם נפשך לדחות ולו' דלא כתב מהר"ש הלוי ז"ל גבי משכון ביד הפשרני' דלאחר הפשרה אינו יכול לחזור בו אפילו להרשב"א אלא. כשביאר להדיא בשעה שמסרם לידם בלשון זיכוי ולא כשמסרו בסתם לזה יש להביא ראיה מדברי הרשב"א ז"ל גופיה בתשובה הביא הב"י שם מחודשים יו"ד שנשאל על ראובן ושמעון שהיו מהעצמים על ענין בנין אחד וכו' וחייבו עצמם בשטר וכו' ונהנו משכונות ביד האומנים וכו' וחייבו לשמעון וכו' טוען דאסמכת' היא וכו' ואחד מן הטעמים שחייבו הרשב"א ולא הוי אסמכתא משום דכאן שנתן המשכון ביד האומנים וידוע באמת שיפרע חלק בנין העיר ולא יתנצל מצד האסמכתא א"כ בדוקא התנה ואין לומר שבמחצית התנה בדוקא ובמחצית באסמכתא שבדבור א' נאמרו ואין דיבור מהחלק לשנים וסיים וכתב וא"ת במה קנה זה ובמה נתחייב לחבירו דאי משום משכון שמסר ביד האומנים והם זוכין לו הא קי"ל דאין שליחות לגוי וקנין ג"כ אין כאן אין זה כלום שהרי נתקיימו תנאיהם וחיובם בשטר אעפ"י שהוא נעשה בגופן של גוים דקי"ל כשמואל דאמר דינא דמלכותא דינא עכ"ל והוצרכתי להאריך בהסברת תשו' זה משום דיש לי ללמוד ממנה תרתי חדא דדייקינן בלשונו לשון הזהב שכתב דאי משום משכון שמסר ביד האומני' והם זוכין לו ולא קאמר וזוכה לו על ידם משמע להדיא שהוא מסר המשכון ביד האומנים בסתם בשביל חבירו ולא זיכה לו בהדיא אלא מן הסתם במסירה זו הם זוכין לו וכן יראה מן השאלה שכתוב ונתנו משכונות ביד האומנים ולא פירש להדיא שנהגו אותם בתורת זיכוי ואלו יש חלוק בין סתם למפרש הו"ל להרשב"א ליכנס בחקירה זו אם הזכירו זיכוי להדיא או בתורת סתם נתנו אותם ואיך מסתם לה סתומי הרב ז"ל אלא ודאי יראה דאף מסירה בסתם ליד האומנים הוי כזיכוי אלו היו בנדון דידיה ישראלים שהם בתורת זיכוי ושליחות כ"ש הכא בנ"ד שהוא בתורת פרעון ממש וביד התובע גופיה שהוא הבע"ד דאף בסתם דהוי כזיכוי ואינו יכול עוד לחזור מפשר' ומתנה זו שקיבל על עצמו וכיון שזכינו לדין שאינו יכול לחזור בו אם כן איפה י"ל שגם התובע אינו יכול לחזור בו אח"כ ולו' שהריני חוזר בי ומקבל מתנה זו לעצמי בפרעון חובי ותביעתי דכיון שאנו מקיימין דברי הנתבע במתנה זו שאינו יכול לחזור בו ולבטלה ה"נ צריכין אנו לקיים דבריו במה שסיים ואמר שתהיה מתנה זו לבנו שאין לו' שתחלת דבריו הוא קיים וסוף דבריו הוא בטל ואינו תלוי בדעתו כיון שהכל בדיבור אחד נאמרו אין דבורו מתחלק לשני' וכמ"ש הרשב"א בנ"ד והריני כמתלמד מדבריו בנדון דידן שהוא עדיף מנ"ד בהא מלתא שחדש לן שאין דבורו מהחלק לשנים וכמבוא' למבין בחלוק הנושאים כנלע"ד

עוד יראה לומר דזכה לוי בנו בלאו טעמא דהרשב"א דכיון דלפי הדין במסירה זו אינו יכול לחזור בו אם כן הוי כאלו אמר זכה במתנה זו לבנך וכיוןשמשכה ושמשכה אדעתא דהכי ונתרצה מיד זכה בנו ואינו יכול לחזור בו אח"ך ולבטל זה ולעכבה לעצמו לפרעון תביעתו שכבר זכה בנו ונסתלקה תביעתו אף שלא אמר זכה להדיא סתמו כפירושו כיון שבמסירה זו זוכה שמעון בקיום פשרה זו במה שאמר ראובן

עוד יראה לומר דאפי' היה בנ"ד לשון הולך להדיא שהוא לשון שליחות ויכול לחזור אפ"ה לא מפקעא מהנה זו מיד בנו עכשיו שהוא תפוס בה שהרי כל עוד שלא חזר בו הנותן יכול הוא לזכות בה ואפי' שנאמר דכיון שהיה יכול הנותן לחזור בו גם התובע יכול לחזור בו לזכות בה לעצמו בפרעון תביעתו היינו דוקא אם חזר להדיא וראינו שנהפכה דעתו מהחלה אבל עכשיו שראינו שקבל אותה מידו על דעת בנו ונתרצה בזה מנ"ל לומר שאח"ך נהפכה דעתו מזה וזכה בה לעצמו וחזקה הוא דאוקמינן ליה אחזקתיה ודעתו הראשונה שעדיין הוא מרוצ' ותופס במתנה זו לבנו עד שיבא בנו ויזכה בה וכיון שנלב"ע שמעון ולא גילה דעתו שחזר בו עדיין הדבר בחזקתו וא"כ בודאי כיון שאח"כ בא בנו המקבל המתנה ותפס אותה לא מבעיא שזכה בה לגבי הנותן שאינו יכול לחזור בו עוד וכמו שמבואר להדיא בח"מ בסימן קפ"ג וסי' רמ"ג ע"ש אלא דאף לגבי היורשים זכה דמנ"ל לומר שנהפכה דעת אביהם ממה שהיה בתחילה בעת קבלת המתנה

עוד יש לצדד ולומר דאפשר לומר בנ"ד דאפי' אומר הולך להדיא כיון שנתן מתנה זו כדי לסלק מעליו תביעת הממון שהיה תובע ממנו ולמחול לו על השאר בזה אמרינן דהולך כזכי דמי כמו פריעת חוב שהרי כתב הסמ"ע בסימן קפ"ה ובסימן רמ"ג דה"ט בהלואה או בפקדון אינו יכול לחזור בו משום דהממון שנתן ביד השליח הוא מחוייב ליתנו ליד המקבל בקל יצאה מרשותו דמשלח ואמרינן דזכה השליח להמקבל ואין המשלח יוכל לחזור בו מה שא"כ במתנה ומצינו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכו' מכירה דפשרה דינה כמכר ופי' הב"י סי' ר"ה לפי שהתובע ירא שמא יפסיד כל תביעתו בדין ולכן הוא מתפייס ליטול קצת בפשרה והיינו מכר ממש וכן הנתבע