מר ואהלות רנט

שאלה ל"ג

טופס מעשה ב"ד וז"ל בהיות ראובן תושב סינא בא לאר"ץ יע"א ועשה משא ומתן עם שמעון ואח"כ עברו ביניהם דין ודברי' והוא ששמעון טוען על ראובן שכר הספינה שקורין נולו כידוע ועולה לו עמו סך עצום ורב כפי המנהג שנותנין כו"ך למאה ומחמת תביעה זו הוכרח ראובן ליתן לשמעון אבן טובה אחת שהיתה לו ונתנה במתנה לשמעון בעבור אותה התביעה שתבע ממנו ובלשון הזה א"ל ראובן הילך אבן טובה זו במתנה ממני לבנך לוי הי"ו והיה זה בפני עדים כשרים וראובן קם והלך וחזר לעירו ואחר ב' שנים בא ח' א' שהיה בשליחות מפה צובה לערים אחרות ואייתי בידו הרשאה מראובן ואחר עמו על שמעון הנז' וטוענים שאותה אבן טובה שנתן ראובן לשמעון בפקדון הניח' אצלו והיא אינה שלו אלא. לגוי אחד שהוא שר ומושל על אותה העיר ודבר אתו קשות לראובן ומבקש האבן ממנו ואינו מתרצה בשום אופן שבעולם כי אם בהאבן הזאת ע"כ הגבירים הנז' מחלים פני שמעון למסור את האבן הזאת ביד המורש' הנז' למהר לשלחה ועמד הח' המורשה ושמעון לפני ב"ד של ג' וטען המורשה כנז' ושמעון משיב שנתנה במתנה לבנו והביא שני עדים כשרים על זה שאיך ראובן מסר את האבן לשמעון וכך היה אומר הרי זו מתנה לבנך ונתנה בעבור אותה תביעה של שכירות הספינה כנז"ל ופסקו להם . עפ"י הדין כיון שהעידו. העדים כן לא כ"כ השתא לראובן לומר שמסרה לשמעון בתורת פקדון ואפי'. אם יטעון עכשיו שהאבן אינה שלו כדי ליתנה במתנה אלא של אחרים היא ואין אדם מוכר או. נותן דבר שאינו שלו והשתא אמר יאמר אפילו . אי יהבינן ליה. לשמעון שיטתיה שבמתנה נתנה לו אעפ"י כן אינה מתנה ולא זכה בה כיון שמעקרא אינה שלו. אין טענה זו טענה דאין אדם נאמן . בדבר שכבר הוציאו מידו ונתנו לאחרים לומר . עכשיו שאינו שלו אלא של אחרים דהוי חב לאחרים . שהם מקבלי המתנה והביאו כמה ראיות על זה וכתבו פס"ד בידו לראיה ואחר כמה שני' נלב"ע שמעון וחלי"ש. והניח בנים אחרים חוץ מלוי הנז' ויהי אחר כך הלך לוי ולקח דמי האבן הנז' מאת הפקיד של אביו שלפי דעתו שהאבן הזאת היא נתונה לו במתנה מאת ראובן הנז' בשביל התביעה הנז"ל ואביו נתרצה בזה שתהיה המתנ' לו ולשמו ולא ערער על זה בעת קבלת המתנה מיד ראובן וא"כ זכה במתנה זו והיורשי'. טועני' אף שניתנה במתנה האבן הזאת על שמו כיון שבשביל התביעה נתנה לו לא היתה כוונתו ממש ליתנה לבנו אלא משום שאין כבודו של שמעון אביהם לומר לו בפי' הרי זו לך במתנה בשביל התביעה משום שהיה שמעון אדם גדול כידוע ובודאי שלא היה מתרצה לומר לו בפי' הרי זו לך במתנה בשביל התביעה. ומשום הכי בחר לו ראובן לומר לו בלשון כבוד ה"ז מתנה לבנך בשביל התביעה אבל בודאי הכוונה היא לתת אותה לשמעון בעצמו בשביל התביעה ובלשון כבוד נקיט לה ועכשיו לשאול הגיעו שהדין עם מי ושכמ"ה

תשובה לכאורה יראה שזאת הטענה של היורשים אין בה ממש דאף ע"ג דבשביל התביעה נתן המתנה הזו לבנו בשביל תביעתו אפ"ה כיון שלא ערער אביהם על זה אלא נתרצה ולקח אותה מידו על תנאי זה הרי נתרצה במתנה זו לבנו בשביל תביעתו וא"כ זכה בנו לוי במתנה זו ומנ"ל לומר מדעתין שלא נתרצה בזה והרי הודאת בע"ד כמאה עדים דמי אמנם תחילה צריכין אנו להבין האי לישנ' דמתנ' שהעידו העדים שאמר ה"ז מתנה לבנך ונתנה בעבור התביעה אם הוא לשון זיכוי או לשון שליחות כמו הולך דקי"ל במתנה דלא כזכי ויכול לחזור בו ואף שבתחלת הפס"ד תרגמו להאי בלשון הילך מתנה זו שהוא לשון זיכוי בין במתנה בין בגט וכמו שמבואר באה"ע סימן ק"מ מ"מ בלשון העדים שפסקו הדין עליו לא אמרו ה"ז לך מתנה לבנך ואם כן צריך להבין האי לישנא שהוא סתם שלא הזכיר לא לשון הילך שהוא זיכוי ולא לשון הולך שהוא לשון שליחות אם במסירה זו שמסר את האבן בידו סתם על פי הדברים האלה אם דיינינן ליה כזיכוי או לאו ולפי הסברא לעת כזאת יראה לע"ד דלא דמי להולך שהוא לשון שליחות דשאני היכא דאמר הולך להדייא שבפיר' אמר בפיו שדעתו לעשות אותו שליח הולכה ולא קבלה אבל מן הסתם אמרי' שדעתו לעשותו שליח קבלה שאלו היה דעתו לעשותו שליח הולכה כדי שיוכל לחזור בו קודם שתגיע המתנה ליד המקבל היה מפרש דבריו להדיא ולא היה מניח הדבר על הסתם אלא ודאי שדעתו מן הסתם שבמסירה זו שמוסר ליד השליח שיזכה בה מעכשיו בעד המקבל ואין לי להאריך עכשיו בברור ספק זה מדברי הפוסקים משום דלפי דעתי היא משנה שאינה צריכה לנ"ד דאף שיהיה הדבר הזה בא מבואר דהאי לישנא בסתם לא הוי כזיפוי עדיין יש לחלק ולומר דהיינו דוקא במי שנתן מתנה לחבירו ע"י שליח מרצון נפשו בתור' נדבה אבל בנ"ד שנתן מתנה זו עבור התביעה הנז"ל כדי לסלקו מעליו שהיה טוען עליו שיש לו אצלו סך עצום הרבה ובנתינת מתנה זו לבנו הרי הוא מוחל לו את התביעה הנז' א"כ ה"ז דומה לפשרה שהוא מקבל על עצמו בלי מכריח מרצון נפשו שנתן זאת לפרעון התביעה ומיד שמסר האבן הזאת ביד בע"ד במתנה לבנו זכה בה לענין שאינו יכול לחזור בו ממתנה הזאת ולבטלה ולחזור מפשרה שקיבל על עצמו ויש להביא ראיה על זה ממ"ש הרשב"א ז"ל הביאו מרן בב"י ח"מ סימן י"ב מחודשין י"ג בפשרה כל שלא קנו מידו ואפי' שנתנו המשכון ביד הפשרנים וכו' שזו אסמכתא היא וכו' וכתב על זה הר' כנה"ג בהגהת ב"י אות מ"ט משם הר"ש הלוי שבעל העטור סובר דמשכון כפרעון ואינו יכול לחזור בו גם הרשב"א ז"ל לא כתב דיכול לחזור בו אלא