מר ואהלות רמא

דאף עפ"י שהיה שותף ע"י רצוי כיון דנתרצה ונשתתף עמו מן הסתם דינו כשאר שותפים ואפ"ה כתב הרב דמודה הרמב"ן והיינו משום דסגי בגילוי דעת כל שהוא וא"כ כ"ש וק"ו בנ"ד דעל סחורה זו בעצמה הוו דנים והפכו פניהם ממנה אפי' כשהיתה בזול כ"ש עכשיו שהיתה ביוקר בודאי שמודה הרמב"ן בזה דלא נעשו שלוחים זה לזה ואף דיש לגמגם על הרב בית דוד וכדכתיבנא מכל מקום בנידון דידן דאתי מק"ו ודאי מודה הרמב"ן ז"ל

ועוד נ"ל בנ"ד מטעם אחר דשפיר מודה הרמב"ן דלא נשתעבדו שאר השותפי' והוא כי ידוע ומפורסם שדרך כל השותפים הסוחרים כשיקח אחד מהם סחורה גדולה כזו לצורך השותפות נמלך השותף עם חביריו ומכ"ש היכא שהשותף הזה דנ"ד הקונה אינו חותם בשטרי החובות ואין לו קרן בשותפות אלא מעט הרבה לגבי חביריו וא"כ בודאי דרך שותפים כלו שלא לעשות דבר גדול או קטון וכ"ש הקטן שבהם בלתי יריעת יעת שותפיו ומכ"ש שמעולם לא קנה שום סחורה בלתי רשותם והסכמתם וכ"ש שהיה ביניהם תנאי מפורש בזה שלא יקנה שום דבר בלתי ידיעתם ורגלים לדבר שתנאי זה נעשה באמת משום שהשותף הזה אינו גברא דאמיד ושותפו עשיר בודאי נעש' משום חבירו העשיר שלא ילך וישתעבדנו בסך גדול שלא מדעתו וא"כ ודאי זה שהלך ושינה מדרך המנהג והתנאי שעשו ביניהם ודאי איהו דאפסיד אנפשיה ולא נשתעבדו חביריו במה שעושה חוץ מדעתם וחוץ מה שורה דודאי טעם מנהג זה נכון משום דא"כ לא שבקת חיי דכל שותף שאין לו קרן ואינו חותם בשט"ח ילך ויעשה מה שירצה ויחייב להעשיר שותפו דאין הב"ח תובעים ממנו כלום דעל שותף כזה לא דבר הרמב"ן ז"ל ועוד אפשר דלא קאמר הרמב"ן אלא בשני שותפים שכחם שוה ויד שניהם שוה בריוח ובהפסד דכיון דכחם שוה בודאי מתרצה מסתמא במה שעושה חבירו ושפיר הוו שלוחים זל"ז אבל בכגון דא שהשותף הזה קרנו מעט מזער בודאי לא נשתתפו מעקרא ע"ד זאת שיעשה זה מה שלבו חפץ דכיון דמתורת שליחות נגעו בה בשינוי כל דהו סגי ומכל שכן בנ"ד דתנאי מפורש הוה ביניהם שלא יעשה שום דבר בלתי ידיעתם וע"ד זה נשתתפו וכיון דשינ' השותף תנאו אפילו הרמב"ן מודה דאינו משעבד לחברו וכמ"ש הרב כרם שלמה שם והרב בעל שמחת י"ט בסי' ע"ג

ועוד אני אומר דע"כ לא קאמר הרמב"ן ז"ל אלא דוקא בקנה ומשך אבל הכא בנ"ד דליכא משיכה אלא שנתחייב השותף בשבוע' ודאי שאר השותפים פטורים דהם לא נשבעו ויכולים לומר קי"ל כמ"ד דאין השבועה עושה קנין כהריב"ש ודעמיה אבל הוא שנשבע חייב לקיים שבועתו ואי בכל המקח חייב או בחלקו עיין בתשובת בעי חיי ח"מ חלק א' סי' קל"ו שכתב דיש מאן דס"ל דהמקח בטל לגמרי והוא פסק דעל חלקו חייב מכח השבועה ע"ש ולעד"ן בנ"ד דאפי' על חלקו לא מחייב דאנן סהדי דלא נשבע אלא משום שסובר שיחייבו שותפיו במה שעשה דאלו הוה יודע שלא נתחייבו שותפיו ודאי דלא היה נשבע והוי כעין שבועה בטעות וגם המוכר לא השביעו אלא אדעתא שיחייב שותפיו כי יודע שזה אינו חותם בשטרי החובות ולאו על המנותיה סמך המוכר ותו לא מדי: נאום הצעיר אברהם בכמהר"ר יצחק ענתיבי זלה"ה ס"ט

שאלה כ"ו

ראובן ושמעון נשתתפו באומנותם וקנו מידם ואח"כ אמר ראובן לשמעון אני מוחל לך השותפות ונתרצה שמעון ולא קנו מידם ואח"כ נתחרט ראובן ושמעון אומר כבר מחלת לי השותפות ומחילה אינה צריכה קנין אי מהני מחילה או דילמא כיון דשעבד עצמו לשותפו' לא זכי לנפשיה באמירה לבד

תשובה אלהים ראיתי לאחד מן קמיא הוא ניהו הרדב"ז בחדשות בח"א סימן ש"ן שנשאל על זה והשיב בפשיטות דלא נמחל השעבוד באמירה דשותפות זו לא נתקיים אלא מדין שכיר ופועל וכיון שכן לא נמחל השעבוד באמירה לבד דהא מדמינן פועל לעבד עברי בפ"ק דקדושין והתם אמרינן דגופו. קנוי ולא זכי נפשיה באמירה אלא א"כ קנו מידם אף ע"ג דקי"ל פועל חוזר הני מילי בלא קנין אבל אם קנו. מידו אינו יכול לחזור בו וכו' וזה ברור עכ"ל ואנכי העבד אברהם לא ידעתי בירור זה כי מ"ש דלא נמחל השעבוד באמירה כדין שכיר ופועל תמה אני בדברים הללו שהרי כתב הטור י"ד בסי' רס"ז בדין עבד עברי וז"ל וכ' הרמ"ה נכרי דשבייה לישראל וכו' ה"מ למקני לגופיה אבל למעשה ידיו וכו' וכי היכי מצי מהדר ומהדר ליה זוזי וכו' עכ"ל. וכתב שם הפרישה דדוקא היכא דגופו קנוי לא סגי במוחל לו רבו על הדמים שנתן בעדו אבל היכא דלא קני ליה לגופו אלא למעשה ידיו כפועל סגי ליה במחילה וא"כ ע"כ מאי דמדמינן פועל לעבד עברי לאו לענין זה מדמינן ליה ואדרבה סוגיא דקדושין שהביא ממנה ראיה מוכח מנה אפכא שהרי אמרו שם ולימא ליה באפי תרי זיל ומשני משום דגופו קנוי וכו' ואם כן משמע היכא דאין גופו קנוי כפועל ושכיר דלא שייך בהו שחרור אלא מחילת ממון סגי באמירה בעלמא שימחול לו וכן בת' שם התו' להדיא בד"ה והרב שמחל וכו' אבל אם לא היה גופו קנוי היתה מחילה מועלת ויש לדקדק מכאן דמחילה לא בעיא קנין ומיהו יש