מר ואהלות רל

וכו' ותי' בנו בספרו קמ"ר דלא אמרינן בכדי שאין הדעת טועה מתנה אלא כשזה שאל בעד החפץ הרבה ממה ששוה וזה תכף ומיד נתן לו ולא א"ל אתן לך כו"ך וכו' ע"ש ואין דבריו נראים כלל וחילוק זה איני מכיר דאדרבה מכ"ש מאחר שידע שאינו שוה כ"כ וסרב ולא רצה ליתנו בודאי אדעתא דהכי נחית ויודע בו שיש אונאה ונתרצה לקחתו כמ"ש מור"ם ז"ל בסעיף ז' ובסמ"ע ז"ל והרב מחנה אפרים סי' י"ט ובספר הלבוש והרי זה דומה ממש לאומר לחבירו הוי יודע שחפץ זה ששוה מאה איני מוכרו אלא במאתים ע"מ שאין לך עלי אונאה דקי"ל דאין לו עליו אונאה והתם לא חלקו בין סרב ללא סרב ועוד דכל טעמא דאונאה משום דלא ידע דמחיל ואם כן ממילא בידע ודאי דמחיל ולדבריו מנ"ל לתלמודא דלא ידע אימא דידע אלא דרוצה לתבוע אחר כך ועוד דחדוש כזה לא לישתמיט הרמב"ם ז"ל לאשמעינן שם בדין בכדי שאין הדעת טועה וליפלוג וליתני בדידה במד"א בשאינו מסרב אבל במסרב תובע אח"כ אונאתו באופן דדבריו לא נהירין לי ולעיקר קושית הרב מ"א ז"ל י"ל בודאי דהרמב"ם מיירי הכא בכדי שהדעת טועה ואפי' דקאמר ר"ל ל"מ אם יש בו שתות דאינו חוזר אלא אפי' בטול מקח אינו חוזר ומחט ושריון דנקט דרך משל ולדוגמא ור"ל מחטים הרבה בכדי שהדעת טועה א"נ כמ"ש בירושלמי מחט של סוס בשריון לסוס ולמה הוצרכו להוסיף לסוס אלא ודאי ר"ל שהוא קרוב לשומת שריון הסוס והוי בכדי שהדעת טועה באופן דלא איירי הרמב"ם מחט בשריון ממש הידועים אלא איירי בדבר שהדעת טועה וזה ברור

והנה הרדב"ז שם בסימן רס"ט רצה לומר לכאורה בדעת הרמב"ם דאפילו אם. ימצא מום בחליפין אינו יכול לחזור כיון דרוצה מחט בשריון ואין לך מום גדול מזה ושוב חזר בו ואסיק דשאני מום דחוזר דמצי למימר כלי שלם הייתי צריך עכ"ל וכתב עליו מ"א וז"ל ואיני מבין דבריו דמחט בשריון שאני וכמ"ש הרמב"ם שזה רוצה וכו' אבל אם נמצא בו מום משום שלא ידע בו מעקרא לא נתרצה דחזקה אין אדם מתרצה במומים ואי איירי הרדב"ז בידע המום וכו' עכ"ל:

ותמהני עליו דאיך אפשר לומר דהרדב"ז ש איירי בידע המום אם כן היכי אסיק הרדב"ז דבמום חוזר מפני שאומר כלי שלם אני צריך והא כיון שידע ראה ונתפייס ייס ומחל ועוד מאי מקשי ליה מטעם הרמב"ם דלא דמי למחט וכו' שזה נתרצה וכו' דכוונת הרדב"ז מבוארת דלכאורה היה ס"ל להרדב"ז כיון דבחליפין אין בהם אונאה ובטול מקח ה"נ דאין בהם טענת מום דכי היכי דירד אפי' אדעתא להתאנות אפ' ג"כ דירד אדעתא אפי' יש בו מום ואחר כך אסיק דמום שאני שיכול לומר כלי שלם ומה חדש הר' מ"א וממ"ש דזה חפץ וכו' ונתרצה בזה אבל בנמצא בו מום שלא ידע וכו' מתוך דברים הללו משמע דיודע בעל השריון שנתאנה במחט לגבי שריון ועם כ"ז סבר וקביל והא ליתא וכדכתיבנא לעיל דאם כן כי ליכא נמי חליפין אלא ממכר אין לו טענה דסבר וקביל וכמו שהקשה איהו גופיה

באופן דלהרמב"ם ז"ל המחליף כלים בכלים אפי' שמו אותם ומקפיד עליהם אין בו אונאה וכמו שכן הבינו כל נושאי כליו ומרן בש"ע כדברי הרמב"ם ז"ל דלא כהרדב"ז שפסק כדברי הרמב"ן ז"ל וכל זה בכלים שרוצ' לביתו אבל בכלים העומדים לסחורה איכא פלוגתא דרבוותא דהרדב"ז ס"ל דהרמב"ם מודה דכלים העומדים לסחורה דיש בהם אונאה כיון דטעמא דהרמב"ם משום שזה רוצה וכו' לא שייך ה"ט אלא בבעלי בתים אבל לעומדים לסחורה לא שייך ה"ט ולע"ד דדבריו נאמנו מאד מטעמ' דכתיבנ' לעיל דהתורה שאמר' וכי תמכרו וגו' לאפוקי חליפין היינו משום שירדה התורה לסוף דעת האדם שחפץ בחליפין אלו אפי' אם יקרה שיתאנה אינו נמנע מלקחתו ואפי' שמו אותם והקפידו בשומתם ונמצא שאח"כ נתאנה משום שלא ידע ורוצה לחזור בו עכשיו לא כ"כ דאנן סהדי דאפי' היה יודע מתחלה שנתאנה אדעתא דהכי ירד וא"כ בודאי לפי"ז בכלים העומדים לסחור' ושמו אותם בודאי בזה לא מיעטה התורה בחליפין כאלו ובודאי שבכלל ממכר הם מקרו וכן ראיתי להגאון מהר"י בן מיגש הובא בס' שטה מקובצת למציעא דקי"ט וז"ל מי שהחליף עם חבירו סחור' בסחור' מבלתי שישומו אותה בדמים אין אחד מהם יכול לתבוע אונאה עכ"ל הרי להדיא תנא דמסייע ליה להרדב"ז דאם הם כלים העומדים לסחורה ושמו אותם יש בהם אונאה ומסתמא הרמב"ם תלמידו נמשך אחריו בזה דאל"כ הול"ל כך הורו רבותי ויחלוק עליהם כמנהגו בכ"מ אמנם כל זה אי הרדב"ז איירי במחליף כלים העומדים לסחור' ושמו אותם אבל אי איירי דאפי' בלא שמו אותם וכדמשמע פשט לישני' שהרי הוא הבין בדברי הרמב"ם דאיירי בין בשמו אותם בין שלא שמו אותם ועל זה קאמר דוקא כלים שלקחם להשתמש בהם בביתו אבל העומדים לסחורה יש בהם אונאה בכל גוונא נמצא דמצד אחד הגאון מהר"י בן מיגש ז"ל כוותיה ומצד אחר הוא נגדו דהא הגאון קאמר דאם החליף סחורה בסחורה אם לא שמו אותם אין בהם אונאה וכן הבין הרב מ"א בדבריו ותמה עליו מדברי הגאון ז"ל ולעד"ן דודאי הרדב"ז לא קאמר אלא דוקא בכלי' ששמו אותם ועומדים לסחור' דאי לא שמו אותם בודאי דאין בהם אונאה דהא אליבא דהרמב"ם והרמב"ן ז"ל שהביא הרדב"ז ע"כ דס"ל דמאי דאמרו בגמרא דמכור לי באלו וכו' ומחזיר אונאה כדפרש"י והרי"ף ז"ל משום דקאמר לישנ' דמכיר' הא אם יאמר בלשון חליפין אין בהם אונאה וכדכתב הרי"ף ז"ל ולא נחלקו הרמב"ם והרמב"ן ז"ל אלא דלמר הרמב"ם אפי' שמו אותם ולהרמב"ן דוקא אם לא שמו אותם ואם כן הרמב"ם ז"ל שפסק שאין בחליפין אונאה בודאי מקורו מדברי הרי"ף רבו מהאי סוגיא דמכור לי באלו וכו' ומה