מר ואהלות רכח

להתעכב מללכת לדרכו בשביל שמירת המעות וגם לא היה לו להוליך המעות עמו שיש לחוש לאחריות הדרך וכמ"ש הרמב"ם בפרק ז' מהלכות שאלה עש"ב

ואם כן ה"נ בנ"ד שעמד ראובן ומסרם ביד איש נאמן שהרי מסר לו ג"כ סחורותיו ואינו דין שיתעכב ויאסר שם בארץ מצרים בעבור זה החפץ ומאי הוה ליה למעבד

אמנם אחר העיון יראה דאי מהא לא אריא ואדרבה מתוך תשובה זו נר' לפשוט להפך וחייב ראובן במה שמסרו ביד אחר והוא כשנדקדק לכאורה בדברי מהרש"ך שנסתייע מדברי הרמב"ם דמאי סייעתא איכא דהתם שאני שמסרו ביד ב"ד ומשמע דכל שלא מסרו ביד ב"ד אף שמסרו ביד איש כשר ונאמן עדיין לא יצא מחיוב שומר שמסר לשומר אלא מוכרחים אנו לו' דס"ל למהרש"ך ז"ל בנ"ד דכיון שקבץ עשרה אנשים כשרים ועפ"י דעתם מסר הפקדון ליד נאמן הוי כמסרו ביד ב"ד דאין לך ב"ד גדול מזה לענין זה וכ"כ מהר"א ששון להדיא בסי' ק"ב בנדון זה של מהרש"ך ז"ל. וכ"כ מהרשד"ם בח"מ סימן קמ"ד ע"ש וא"כ בנ"ד שלא עשה כן ודאי שחייב מדין שומר שמסר לשומר גם אין לפטור לראובן מטעם שמסר סחורות ג"כ ליד זה ועשה בהם כבשלו ולא נקרא פושע בזה שהרי כבר כתב מהרש"ך והר"ם די בוטון ז"ל הובאו דבריהם בס' כנה"ג סי' רצ"א בהגהת הטור אות קנ"ג דבדין שומר שמסר לשומר לא שני לן אם הפקיד גם כן מנכסיו גבי אותו שומר וכו' ע"ש

אמנם יש מקום לפטור ראובן והוא ממ"ש המרדכי והביאו מור"ם בסימן רצ"א וז"ל שומר שמסר לשומר בפני המפקיד ולא מיחה פטור אע"ג דיש לדחות בפשיטות דלא קאמר המרדכי אלא משום שמסרו בפני המפקיד אבל כששמע ולא מיחה אין זו ראיה שנתרצה ומחל דדילמא דמשום שהיה יודע. שהאחריות על ראובן מש"ה לא הוצרך למחות וכמ"ש כן בפשיטות בתשובת לחם רב סימן רכ"ב על דברי המרדכי עיין שם

אמנם הרואה יראה דאין דברי הר' מוסכמי' דכבר הביא לנו הרב המאסף בספר כנה"ג כמה פוסקים דס"ל דשתיקה כהודאה ע"ש בח"ב בסימן קע"ו אות פ"ב ע"ש והרב שמחת יום טוב בסי' ע"ג הכריח דדעת מרן הב"י כמ"ד דשתיקה ולא מיחה חשיבא כהודאה

ועוד אני אומר בנ"ד אפי' הראד"ב מודה שהרי בנ"ד אחר שהשיב לו שמעון לראובן שמסרתי הפקדון ביד פ' עם נכסי מלבד ששתק ולא מיחה אלא אדרבה חזר וחילה פניו של ראובן שיכתוב לפקידו שימכור הסחורה במהרה וראובן עשה שליחותו וכתב פעם ושתים ושלשה א"כ הרי נתרצה להדיא במה שמסרו ליד פקידו והסכים למעשיו ועדיפא מההיא דהמרדכי דמסרו בפני המפקיד ושתק דהכא בנ"ד יש רצוי ומחילה ולא מסתמא ואע"ג שראיתי למהרי"ט ח"מ סימן קי"ב שיצא לחלק דלאחר מעשה אפילו אמר דברים שמורים שהוא מתרצה לאו מידי הוא וכתב עליו הרב כנה"ג באות צ"א וז"ל וכדי שלא תיקשי עליו מדברי הרמב"ם שכתב דאם עבר ועשה שלא מדעת חבירו ואחר כך הודיעו והסכים למעשיו פטור צ"ל דשותף שאני משליח וכו' ואפשר לומר דלא כתב מהרי"ט אלא דוקא כשאמר דברים המורים לריצוי אבל אם נתרצה בפי' אף בשליח פטור עש"ב: מ"מ י"ל דנ"ד חשיב ריצוי בפי' ואת"ל דלא חשיב רצוי בפי' מ"מ יכול המוחזק לו' קי"ל כמ"ש הרב כנה"ג תחלה דמהרי"ט חולק עם מהרשד"ם ומהרש"ך שס"ל שכדין השותף כך דין השליח והנה מ"ש הכנה"ג ואפשר לומר וכו' היינו שבא ליישב דברי מהרי"ט רבו אליבא דהרמב"ם אפי' אליבא דמהרש"ך והרשד"ם וס"ל להרב דאם שתק ולא מיחה עדיף מאומר דברים של רצוי דאל"כ מה משני הרב ז"ל והא למהרש"ך והרשד"ם ומרן ז"ל ודעמייהו דאפי' שתיקה הויא כהודאה כ"ש כשאמר דברים המורים לרצוי אלא דצ"ל דס"ל להרב דשתיקה עדיפא. ואיך שיהיה מ"ש הרב משנה למלך בפ"ה דהלכות שלוחים על דברי מהרי"ט שדבריו שלא כדברי הרמב"ם ליתא דס"ל למהרי"ט דהרמב"ם איירי בנתרצה להדייא או כמ"ש הכנה"ג בתי' א' דשאני שליח משותף באופן בנ"ד פטור ראובן ובפרט למה שראיתי. להרדב"ז ח"ג סי' תקע"ג שנשאל על נדון כיוצא דנ"ד ופטרו מטעם שאמר לו המפקיד לשליח בשעה שמסרו לו עשה בפקדון זה כבשלך כי סתם שולח סחורות ע"י חבירו למכור במקום אחר לעשות במכירתו מה שיראה לו להשליח וזה הלשון לטפויי מלתא אתא הילכך דרך הסוחרים שבזמן שאין מוצאין למכור מפקידים סחורותם ביד נאמנים עש"ב באופן דהכלל העולה בנ"ד ששמעון פטור במה שמסרו עם סחורותיו לפקידו

אמנם ראובן המפקיד הוא ניהו שפשע' שמסר מעות יתומים להוליכם בדרכי' שהם בחזקת סכנה דזה הוי פשיע' כמבואר בפוס' ואיהו גופיה חייב לשלם להיתומים עיין בש"ע סי' ר"ץ ובהרשד"ם ח"מ סי' מ"ה וא"כ ראובן חייב. דהוי תחילתו בפשיע' וסופו באונס דחייב דהאונס' בא מחמת הפשיעה כנ"ל: נאום אבי"ע ס"ט

שאלה כ"א

ראובן ושמעון שעשו חליפין סחור' בסחור' ראובן נתן בקאם ומעות בעין ושמעון נתן לו ניל ושמו הבקאם בכמה שוה והניל בכמ' שוה ועתה טוען ראובן שהוא לקח ניל פוכי בערך ל' המשקל ועתה נמצא שאינו ניל פוכי אלא ניב. נייראלה שאינו שוה המשקל כי אם ט"ו גרוש ועוד טוען ראובן דעל המנותיה דשמעון סמיך