מר ואהלות רכז

ותה"ד ומהר"ם אלשקאר דסגי ברצוי ולא בעי למימר הריני כאלו התקבלתי וזהו שדקדק הרב לח"ר בלשונו הזך וכתב ומ"מ בנ"ד ליכא חיוב ממון שנתחייבו זה לזה ר"ל דליכא שום חיוב ממון בעין לתת לו כההיא דהרלב"ח שפסקו לו הב"ד לתת לו כו"ך מעסק של השותפות עד שיצטרך לו' עליו כאלו התקבלתי אין לו עליו כי אם לטרוח בהשותפות מכאן ולהבא כדי להרויח ודברי הרב. כהונת עולם תמוהים וכי לא ידע הרב לח"ר דשעבוד ממונא אית ליה גביה ששעבדו כדי להרויח לו והרי גם בנדון תה"ד היה התנאי להרויח ממון והוי לצרכו ולהנאתו ועכ"ז דן את הדין דסגי בנתרצו ולא בעי למימר כאלו התקבלתי באופן דכל מ"ש הרב כהונת עולם בתשובה זו מתחלה ועד סופה כד שכיב וניים אמרה ומלבד זה הא איכא ס"ס בנ"ד שמא הלכתא כהרשב"א או כהרא"ש ותה"ד ודעמייהו ואת"ל דהדין כהרשב"א שמא בנ"ד אפי' הרשב"א מודה דחשיב כל פעולה דידהו כאלו אמר התקבלתי. ועוד איכא ס"ס אתריתי עפ"י מ"ש הרב נאמן שמואל גופיה שכת' על דברי הרב לח"ר שכתב שאינו יכול לטעון שלא ידע שהיה לו כח לעכב משום השבוע' וכו' והקשה עליו הרב הנז' וכי גרע זה מכל דבר דאיכא פלוגתא דרבוותא דיכול לו' טעיתי ואפי' לא טעין אנן טענינן ליה וכן בזאת העל' מהריב"ל ואמר קנין אין כאן שבועה אין כאן ומאחר דיכול לומר קי"ל דילמא טעה בזה דממון אין כאן שבועה אין כאן וכו' עש"ב אם כן מוכח דלא נתחייב אליבא דהריב"ל אלא משום ספיקא וכו' שבועה להחמיר א"כ בנ"ד דיש ספק אחר דשמא הלכתא כהרא"ש ותה"ד ודעמיה ואפ' דגם הרשב"א מודה בזה א"כ ודאי בכה"ג דאיכא ס"ס לא אמרי' ס' שבועה להחמיר

ובר מן דין כבר ראיתי להרב כנסת הגדולה בי"ד סי' רל"ב בהגהת הטור אות צ"ד שכתב בשם מהר"א חסון וז"ל אף ע"ג דלהרשב"א בעי למימר כאלו התקבלתי כיון דנהגו העם דבמחילה לבדה פוטר והוי כאלו אמר התקבלתי עכ"ל. הרי כל עדת ישראל נהגו שלא לחוש לדברי הרשב"א הללו ובר מן דין ג"כ דלא אמרינן בנ"ד דספק שבועה להחמיר והוא במה שראיתי להרב פרח מטה אהרן ח"א סי' קכ"א וז"ל איכא טעמא בנ"ד שכל הני רבוותא מודו דהולכין בספיקו להקל וכו' עד אבל בנ"ד דמעקרא היה החיוב ברור ולא היה. ספק בדבר ובאותה שעה נשבע ואח"כ מחמת המחי' שהיה אחר זמן רב ועתה נפל הספק אי מהניא אי לאו ודאי איכא למימר שהשבועה לא היתה אלא אם יהיה חיובו ברור כמאז ומקדם אבל לעת כזאת שנפל שאין לחייבו ממון על הספק ממון אין כאן שבועה אין כאן ובזה נתקיימו דברי מהריב"ל ח"ג סי' קי"ד וכו' וסיים וכתב שכן מצא אח"כ למהרי"ט חי"ד סימן כ"א יע"ש וא"כ בנ"ד אף את"ל דיש עדין סחורות וכו' לא אמרינן בזה ס' שבועה להחמיר ומכ"ש לפי מ"ש הרב עדות ביעקב ואביו עמו בסי' ח"י דבזמן הזה שכותבין בשטרות ונשבעו ש"ח בתכ"ף וכו' לא הויא אלא שבועה דרבנן ואזלינן בספיקא לקולא כשאר ספיקי דרבנן והרשב"א לא איירי אלא בשבועה דאורייתא שספיקא לחומרא וכמ"ש שם הרב כהונת עולם ע"ש וא"כ בנ"ד לית לן למיחש משום ס' חומר שבועה ואדרבה ראוי לחוש . שלא לגזול את יעקב ולחייבו ממון שלא כדין ולהכניס יהודה ח"ו בס' גזל דאורייתא שלא ניתן למחי' וא"כ הדבר ברור ופשוט בנ"ד שקדם יעקב והקדיש כל מה שיש לו ביד יהודה ובניו ה"ט הא ודאי כל מה שיצא יהודה חייב על פי חשבונו שהוברר לפני הרב זלה"ה חל התקדש עליו אבל ההקדש שהקדישו אח"כ בני יהודה ה"ז אין בו ממש ואין לו מקום לחול והמבדיל בין קדש לקדש ויש ח"ו חשש בהקדש בני יהודה ואין ראוי להקדיש דבר שיש בו חשש גזל ח"ו כי וכו' זהו הנראה לע"ד להלכה ולמעשה בלי שום פקפוק כלל ועקר

נאום הצעיר אברהם ענתיבי ס"ט

שאלה כ'

ראובן שהיה רוצה לילך למצרים ובא שמעון וא"ל עשה חסד עמדי וקח לי עמך זה החפץ ומכרהו לי שם שבכאן אין לו זביני וכך עשה ראובן ושם מכר קצת ממנו והשאר לא נמכר וראובן רוצה לצאת מארץ מצרים ולא היה יכול עוד להתעכב מה עשה היה לו סחורות ג"כ לעצמו ומסרם ביד איש נאמן למוכרם לו ולשלוח לו דמיהם ומסר ג"כ הפקדון הנז' ליד הנז' למוכר' עם סחורותיו וקם ראובן ויצא ממצרים וחזר לעירו כשראהו שמעון א"ל מה עשית מהחפץ שמסרתי בידך למוכרו שם והשיב ראובן שלא נמכר עדין ומסרתי אותו עם סחורותי ליד פ' אותה שעה א"ל שמעון למעני שתכתוב לו שישתדל במכירתו שעה אחת קודם יען שזה ממון יתומים קטנים וכתב ראובן לפקידו הנז' כמה פעמים על זה והשיב לו שעדיין לא נמכר ואח"ז נלב"ע פקידו של ראובן במגפה לתפ"ץ ונגנבו כמה סחורות מהאוצר ובתוכם גם החפץ הנז' ועתה תובע שמעון דמי החפץ מראובן במה שפשע שמסרו ביד אחר

תשובה לכאורה נראה שפטור ראובן מהאי טענה שמסרו ביד אחר ממ"ש מהרש"ך ז"ל בח"א סי' קמ"ה וז"ל כיון שה"ר מאיר הוכרח לצאת מחוץ לעיר וקנו עשרה אנשים כשרים ומנה המעות בפניהם והפקידם מדעתם ביד איש נאמן וכשר שוב אין לו עליו שום חיוב אפי' אם נגנבו ביד הנפקד הב' שלא היה לו