מר ואהלות רכב

בפני ב"ד בדין נשתתפו בסתם ואמאי תלו הדבר בנאבד הממון אלא ודאי שאין זה כוונת הגאונים חוץ מכבודו

אמנם כוונתם ברורה דודאי דס"ל דמה שהתנ' לא תיפרוש אלא באנפאי הוי כדין נשתתפו לזמן וכמו שכתב הרב יכין ובועז ומ"ש לחזוקי ולזרוזי אתניה בהדיה היינו ר"ל דלא תימא דכל כוונתו בתנאי זה הוא דלא ליפרוש מני'לעולם והיינו שסיימו דלא איתני בהדיה דלא ליפרוש כלל וכל זמן שהם חיים בעולם משועבדים זה לזה דאי אתני הכי להדיא אז אפי' כלה קרנא מידו מחוייב לטרוח ולהרויח בעבור השותפות כדין כל תנאי שבממון שתנאו קיים ועל זה כתבו הגאוני' דהא לית' דהכא כל תנאי דלא למפרש מניה מיהו באנפוהי ומדעתיה ליפרוש כמו שותפות לזמן ממש וכיון שכן אם אבד קרנא בטלה השותפות כדין שותפות לזמן קצוב דקי"ל דאם אבד הקרן שבטל' השותפות אפי' תוך הזמן באופן דמ"ש הגאונים דתנאי זה לחזוקי ולזרוזי לאפוקי שלא תטעה לומר שכוונת תנאי זה לעולם לא ליפרשו זה מזה אלא כוונת התנאי לחזוקי ולזרוזי שבעת פרידתם יהיו זע"ז ותנאי זה הוא כאלו אמר לו לזמן פ' ולא לעולם ומעתה שפיר הרב יכין ובועז מודה לדברי הגאונים וגם הם מודים לדבריו ולא יש ביניהם שום חוצץ ודוק גם מ"ש הפוסק מעתה בנ"ד דהוי ממש כנדון הגאונים שלא נשאר שום קרן שהרי יהודה קבל קרנו משלם דינא הוא שבטלה השותפות וכו' עכ"ל אין דמיונו עולה יפה כלל ולא דמי נ"ד לנדון הגאונים כלל דאם אנו אומרים שהרצוי שנתרצו להפריד השותפות אינו אלא פטומי מילי א"כ כל ממון שיש ביד יעקב וכל ממון שיש ביד יהודה הוא משועבד להשותפות הנז' ואף ע"ג שכל אחד נתעסק לעצמו לא מהני משא"כ בנדון הגאונים דליכא עוד ממון כלל שישתעבד לשותפות ומכ"ש שבנ"ד שהתנה אפי' מציאה בדרך בחיוב ושבועה חמורה ואפי' בנדון הגאונים דליכא קרנא כלל רצו לחייב השותף במאי שהרויח מחמת עצמו משום שהתנו אפי' מציאה בדרך אלא ה"ט שפטרו אותו שם משום טעמא דקי"ל דאין אדם מתנה דבר שלא בא לעולם וגם מטעמא דכל תנאי זה של המציאה הוי כתנאי דאי אשכח מציאה אחלוק אותה עמך וכל דאי הוי אסמכתא וא"כ בנ"ד דהוי בלשון חיוב וגם יש שבועה דעוקרים ואסמכתא וקנין דבר שלא בא לעולם א"כ אף לס' הגאונים חייב בנ"ד לתת מהריוח מה שעשה לעצמו לחבירו כל זה אם נימא דרצוי דידהו שנתרצו לחלוק לא מהני אבל אם נימא מהני הרצוי ולא הוי פטומי מלי וכדבעינן למימר לקמן בע"ה אין אנו צריכין לפשוט נ"ד מדברי הגאונים ז"ל איך שיהיה המורם מכל האמור דנ"ד שכתוב והשותפות קיימת כל זמן ששטר זה קיים ביד שניהם לכ"ע הוי כדין שנשתתפו לזמן קצוב והוי כתוך זמן של השותפות שלא יכול לחלוק שלא מדעת חבירו והשתא נבא לנ"ד כי הנה ידוע ראש המדברים בזה הוא ניהו מהרשד"ם ח"מ סי' קס"ט שנשאל על ב' שותפים שהסכימו לחלוק והתחילו לגבות וכו' וביני ביני כל אחד הלך ועשה לעצמו והשיב דכל זמן שנשאר כל שהוא שלא חלקו אותו ולא ידעי משקלו או שנשאר מן השתוף שלא עשו בו חשבון ולא ידע כל אחד מהם חלקו עדיין השותפות קיימת ומה גם עתה שיש שם שבועה עש"ב והרב לחם רב בתשו' סימן ק' כתב שאין השותפות קיימת וכל מה שמרויחים מכאן ולהבא כל א' לעצמו גם הרדב"ז בחדשות סי' שכ"ו כתב דכיון שהסכימו לחלוק בתוך הזמן הויא מחי' ושוב אינו יכול לחזור בו וכת' הכנה"ג בסי' קע"ו מחו' קס"ח דלא כתב מהרשד"ם בנדונו שהשותפות קיימת אלא משום שלא נזכר בשאלה שאמרו להדיא זה לזה מכאן ואילך נרויח לעצמנו אבל אם אמרו להדיא שמכאן ואילך כל א' ירויח לעצמו גם מהרשד"ם מודה דבטלה השותפו' והשת' ל"פ מהראד"ב עם רבו מהרשד"ם דמהראד"ב נדון שלו שהתנו להדיא מש"ה פסק דהשותפות בטלה ומכאן ואילך כל א' ירויח לעצמו וכ"כ הרב בני אברהם בסי' ג"ן דהרשד"ם מודה כשנתרצו להדיא לחלוק והתחילו לחלוק והניחו סחורה מלחלוק הרי מחלו זל"ז גם מהרש"ל בספרו הבהיר בית דינו של שלמה כתב בסי' י"ט דהרשד"ם איירי בסתמא אבל אם אמרו להדיא שמכאן ולהבא כל אחד ירויח לעצמו יודה הרשד"ם דהשותפות נתבטלה ע"ש. וא"כ בנ"ד שהתנו זה על זה להדיא בכמה כתבים שמכאן ולהבא כל אחד ירויח לעצמו ואמר לו יהודה ליעקב שאפי' תרויח מכאן ולהבא עשרים ליך בשנה איני רוצה ממך שום דבר בודאי שנתבטלה השותפות ואין להם עוד לתבוע כל אחד מחבירו מהריוח שהרויח כל א' לעצמו ואינו יכול לחזור בו שום א' מהם אחר שמחל וכמו שכתבנו לעיל בשם הרדב"ז ומכ"ש לפי מה שגמגם הרב כנה"ג שם על מהרשד"ם במה שהביא. ראיה מדברי הרמב"ם דהרמב"ם לא איירי אלא לענין שבועה אבל לא לענין הריוח שמרויחים מכאן ולהבא לעצמן וסיים וכתב שכן נראה דעת הטור שלא הביא דין זה אלא בסימן צ"ג בה' שבועה ע"ש. וא"כ לפי דבריו גם מרן בש"ע הכי ס"ל דאיהו ג"כ לא הביא דין זה אלא בהלכות שבועה בסימן צ"ג ולא כתבו בסי' קע"ו בהלכות שותפין וכן הרב נאמן שמואל בסי' ק"א הביא שיש מקשים על דברי הרשד"ם דמאי מביא ראיה מדברי הרמב"ם וכמו שגמגם הרב כנה"ג והוא ז"ל תי' וז"ל דהן אמת דהטור כתבו בהלכות שבועה אכן כשלא היה התנאי ביניהם בריוח אפי' מציאה בדרך דאז בודאי כל שחלקו אותו השתוף אף עפ"י שנשאר קצת שלא חלקו לא מהני רק לשבועה אבל למה שמרויחין מכאן ולהבא כל אחד לעצמו כאשר בתחלה כשהיה השתוף אבל בכאן שהתנו אפילו מציאה בדרך בודאי כל זמן שהשתוף קיים התנאי קיים עכ"ל ודבריו אינם מובנים דהא כיון שהסכימו ונתרצו לחלוק ומהניא המחילה למה שמתעסק מכאן ולהבא לעצמו א"כ ממילא פקע נמי התנאי שהתנו אפי' מציאה בדרך ואי לא אהני הרצוי כל עוד שיש סחורה שלא חלקו אם כן אפילו שחלקו איזה סחורות והלך כל אחד ונתעסק בסחור' שעלתה שלו עדיין הריוח לאמצע אפי' שלא התנו