מר ואהלות רב

במקום שהלכו לדור לשם דלא הוו מצילי' עצמם בממון חבירהם אבל אלו הסברא נותנת שיתחייבו לתת עם בני עירם שהיו דרים בה ראשונה

והנראה לע"ד לפשוט ממ"ש לעיל בשם מהר"ם ז"ל דאם הלך זה היוצא למקום שיש לו תפיסה בו המושל אין בידו להפריד השותפות ור"ל דלא אמרינן בכה"ג במקום פסידא שותף חולק שלא מדעת חבירו כיון דחק המושל מוטל עליו ולא פקע א"כ משמע להדיא דאם הלך למלכות אחרת במקום שאין יד המושל של כאן שולטת בו הא ודאי כיון דפקע שעבוד של המושל זה מעליו שפיר בזה אמרינן דשותף חולק שלא מדעת חבירו במקום פסידא וכ"ת הכא בנ"ד דנכתב בפנקס המושל לתת כל שנה כו"ך אם כן הוי כחולק בתוך זמן השותפות דאינו יכול לחלוק אפי' במקום פסידא הא ל"ק דמעקרא כשנשתעבד בפנקס המושל הוא אדעתא כל זמן שהוא דר בארצו ונהנה מארצו דאז משועבד מדינא דמלכות' והראיה שיודע המושל שהוא הולך ואינו שם לב עליו אבל אם הלך למקום שפקע ממנו השעבוד של המושל פשיטא דבכה"ג שותף חולק שלא מדעת חבירו וכיון שזה הלך קודם בא שנה שניה וקודם שנתבע המס הזה חלק שותפותו פשיטא דאינם יכולין בני העיר. לתבוע ממנו מה שפרעו בעדו ומזלייהו גרם שגזל אותם המושל ואל תשיבני מדברי הרמב"ן ז"ל שכתב בחי' למס' בתרא בפ"ק דף ח' על ההיא עובדא דשדו כלילא וכו' שחייב אפי' הבורח למלכות אחרת עש"ב דהתם שאני כיון שהוטל המס ותבע מהם כבר זה נשתעבד ונתחייב לתת מדינא דמלכותא מש"ה חייב הבורח אף למלכות אחרת דלא פקע שעבוד המלך מעליו בדבר שכבר נתחייב בו אבל הכא בל"ד כבר. נתן מה שתבע המושל ממנו ואח"כ הלך וברח קודם תביעה של שנה שניה ואף שהוטל עליו סך זה לתת בכל שנה היינו כל זמן שהוא יושב תחת. מלכותו ומשועבד לו וכדכתי' ותדע שחילוק זה. אמת וצדק והוא ממה שיש להביא ראיה עוד לנ"ד דההולך למלכות אחרת שאינו חייב עוד לתת זה המס אף שפורעין. בעדו ולא הוסר מהפנקס והוא ממ"ש שם מהרי"ט וז"ל ועוד אפשר לפטור את ראובן משום שהלך למלכות אחרת שכבר יצא מתחת שעבוד המלך. הא' לגמרי ופקע שעבודו ממנו ומדינא דמלכות' שלא ליקח עוד ממנו כלום והו"ל כמאן דליתי' ואפי' אם יפרעו בני העיר עליו אינו מתחייב לתת להם וכו' ומזלייהו גרם וכו' עכ"ל. הרי להדיא דס"ל למהרי"ט כדכתי' לעיל דאם נוסע למלכות אחרת פקע ממנו מס גלגלתו ואין בני העיר יכולי' לתבוע ממנו מה שנתנו בעדו

והשתא. תיקשי למהרי"ט מדברי הרמב"ן ז"ל שכתבנו ואיהו גופיה בתחילה התשו' הביא דברי הרמב"ן הללו להלכה ואיך עתה ח"ו שכח תלמודא ולא שח לבו אל דבריו שהם הפך דידיה אלא ודאי דהחלוק הברור כדכתיבנא אבל יש לדקדק עליו ז"ל. דאיך כתב בלשון אפשר דמשמע דאין ולאו רפיא בידיה ואינו בר סמכא והא כפי מאי דכתיבנא משם מהר"ם הוו דברים אמתיים ונכונים בטעמם שוב ראיתי להר' כנה"ג תלמידו שהעתיק דברי רבו. הללו. בספרו הבהיר ספר כנה"ג והשמיט תי' אפשר מלשון רבו והשתא יש לדקדק עליו דאיך השמיט תי' זו ועקר הדין תלוי בה מחיובא לפטורא אלא ודאי דס"ל להרב דהאי דנקט רבו לישנא דאפשר משום דיש חולשא קצת לזה דיתכן כיון דנ"ד דמהרי"ט שמתחלה היה הדבר קצוב מימי עולם שלא להוסיף ושלא לגרוע ומאותה שעה שהוקבע עליהם אות' קצבה נתחייבו כולם בה וכמ"ש אח"כ כ"ש בנ"ד וכו' מש"ה קאמר לה בלשון אפשר דיתכן דבכה"ג אפי' ההולכים לעיר אחרת לא פקע חיובו אבל ודאי מה"ט לחודיה לא מחייבינן להולך למלכות אחרת כי אם בהצטרפו' עם טעם הראשון שכתב וז"ל אלא שאמרו לי שכן מנהג המלכיות וכו' באופן דהא דחייב מהרי"ט הוא משום נדונו דאיכא ביה תרתי לטיבותא חדא מטעם שכך מנהג מלכיות הללו וכו' והוי דינא דמלכותא ובטעם. זה לבד הוה סגי לחיובי להולך. למלכות אחרת דהוא טעם מרווח אלא שסמכו ג"כ במכ"ש וכו' ובודאי הגמור דלמהרי"ט טעם האחרון שכתב ומכ"ש וכו' אין בכח טעם זה לבדו לחייב להיוצא למלכות האחרת שהרי אחר שכתב מהרי"ט אלא שהדבר בנ"ד אמרו שהוא דבר קצוב מימי עולם וכו' אין להוסיף וכו' עכ"ז כתב אח"כ והיה אפשר לו' עוד שראובן זה נעתק למלכות אחרת וכו' הרי שכתב. טעם זה של ומכ"ש שכתב אח"כ ועכ"ז פטרו מחמת שהלך לעיר אחרא אלא ודאי דטעם זה קליש בעיני דמהרי"ט ז"ל ומש"ה שפיר השמיט הרב כנה"ג מילת ואפשר וכתב משם רבו בפשיטות דיש לפטור ההולך למלכות אחרת ומכ"ש לפי מ"ש הרדב"ז ח"א סי' ע' הביאו הרב כנה"ג סימן נ"ח' וז"ל כשהפוסק נותן ב' או ג' טעמים בדין א' יש מי שסומך על טעם א' לבדו. לעשות מעשה ואני לא סמכתי על טעם א' לבדו לעשות. מעשה דשמא בעל התשובה לא כתב אותו לעקר אלא לסניף בעלמא וכו' ושם קרא לאותו דיין טועה ע"ש ומכ"ש ג"כ לפי מה שפי' קצת מחכמי הישיבה הי"ו דמ"ש מהרי"ט בסוף התשוב' ומכ"ש וכו' קאי בעבור הקטנים והנולדים שגדלו דקא מחייבים מתרי טעמי שכתב

ואיך שיהיה בנ"ד איכא תרי טעמי גם כן לפטור היוצא למלכות אחרת חדא דהכא. בנ"ד אין שלום ביניהם ואם יצא אחד ממלכותו למלכות אחרת אין משעבדין אותו באותה מלכות לתת מה שהוקבע עליו במלכות אחרת ואדרבה היוצא למלכות אחרת רואה המושל שהולך ואין מוחה בידו ועוד שמהרי"ט לא אמר אלא בנ"ד שהוא דבר קצוב מימי עולם וכמ"ש שם אבל בנ"ד שהוקבע זה המס מחדש: בעיר הזאת וגזרה היא בזה לא דבר מארי"ט

והנה לכאורה נראה שתשובת מהר"ש מובחר הובאה במהרח"ש ח"א סי' ס"ג המעיין בה מתחלתה ועד סופה יראה יראה דבנ"ד מס של הבגדים חייב גם הבורח למלכות אחרת וגם בשנים הבאות וכתב שכל עוד שזה המס קיים עד