מר ואהלות כ

ס"ל דאפי' המצוה נמשכת עדיין אינו יכול לברך כמו גבי בדיקת החמץ דאין לברך בשעת הביעור ואדרבה כתב להפך ולבסוף כתב שזו היא כוונת קושיית המג"א ואין מקום לתי' יד אהרן דלפי מה שפיר' מה תי' ואין מקום לקושיית המג"א דאין כוונת הב"ח לדחות אפי' לפי ס' הרא"ש דהבדיקה תחילת הביעור מדברי הרמב"ם אלא לפי מאי דמשמע מדברי הכלבו ומסתמיו' דברי הפוס' דמיד שנגמרה הבדיקה נגמרה המצוה וביעור הוא מצוה אחרת ולא תקנו חכמים עליו ברכה ע"ז כתב דלפי ס' הרמב"ם אין לברך אחר הבדיקה וס' ברכות להקל אבל אה"נ מודה הב"ח דלס' הרא"ש אפי' לדעת הרמב"ם יכול לברך כיון שעדיין לא נגמרה הבדיקה כנלע"ד ברור בפי' דברי הב"ח

עוד הביא כת"ר הא דאר"י בפ"ק דר"ה למה תוקעין ומריעין כשהם יושבים וחוזרי' כדי לערבב וכו' ופי' הטור והר"ן דאתקיעות דמיושב קא מתמה אבל עיקר התקיעות מעומד כדתנן וכו' ודקדק כ' האי וכו' ופי' הרא"ש דהטעם מפני הטרוף אבל אם מובטח לו רשאי לתקוע דתקיע' ודאי לא הוי הפסק והקשה ע"ז דמתחלה שלא היו תוקעין מיושב א"כ אם רוצה הש"ץ לתקוע היכן יברך דאם יברך באמצע התפלה הא ודאי דהוי הפסק ואם יברך קודם שיתחיל החזרה א"כ מזה יראה דתפלה לא הוי הפסק בין הברכה לתקיע' ומחמת זה פי' דלא קאמ' הראש הכי דאם מובטח שחוזר לתפלתו רשאי לתקוע אלא לפי האידנא דתוקעין מיושב ומברכין על תקיעות דמיושב אבל מתחלה דאין תוקעין אלא מעומד לא היה יכול הש"ץ לתקוע מפני הברכה ואחרי המחילה מכת"ר דקושיא קא חזינא ופרוקא לא קא חזינא שהרי הרא"ש פי' הכי על המתני' דקתני מתקיע דאחר תוקע ולא הש"ץ דהטעם מפני הטרוף אבל אם מובטח שחוזר לתפילתו רשאי לתקוע ובזמן התנאים לא היו תוקעין מיושב וכמו שיראה מדברי הרמב"ן להדיא בס' המלחמות ובעיקר קושייתו לא ידענא מאי קא מקשי דאפי' לפי שטתו דהברכה הוי הפסק בתוך התפילה יכול הש"ץ לתקוע והיינו שאחר יברך ויכוין בברכתו להוציא כל השומעים והש"ץ יתקע וכמ"ש הטור בסי' תקפ"ה דאפי' אם בירך ואינו יכול לתקוע כלל הב' תוקע בלא ברכה וברכה לבטלה לא הוי כיון שיוצא בתקיעת הב' ועיין בב"י ובב"ח ז"ל אבל לעד"ן דקושטא דמלתא הוא דהש"ץ יכול לברך ולתקוע שהרי התקיעה בעלמא בימים אחרים הוי הפסק ואפי' בחזרת הש"ץ אבל בר"ה כיון שתקנו לתקוע על ס' הברכות לא הוי הפסק ויכול הש"ץ לתקוע כיון שכך נתקנה ואם כן כמו שהתקיע' לא הוי הפסק ה"ה ברכה שלא יכול לברך כיון דצורך תקיעה היא שצריך לברך על התקיעה ואף על גב דברכות על המצות אינם מעכבות היינו בדיעבד אם כבר עשה המצוה ולא בירך אבל לכתחיל' ודאי הברכה הוי צורך מצוה וא"כ מתחלה שלא היו תוקעי' מיושב כמו שהש"ץ יכול לתקוע הה"נ דמצי לברך דצורך תקיעה היא ולא ידעתי מהיכן פסיקא ליה לחלק בין הברכה לתקיעה

ותו שהרי הרא"ש עיקר הדין קא יליף ליה מהא דתנן בפ' אין עומדין העובר לפני התיבה וכו' אם אין שם כהן וכו' והרי התם מפסיק הש"ץ בתפלה ואומר ברכת כהנים ולא הוי הפסק וא"כ הה"נ גבי תקיעה שיכול לתקוע ולברך

מיהו ה"ד לכתחילה צריך לברך ולתקוע בתוך התפלה כדי לסמוך הברכה לתקיע' אבל בדיעבד אם כבר בירך קודם התפלה בודאי לא הוי התפלה הפסק בין ברכה לתקיעה כיון שצורך תקיעה היא דא"א לו לתקוע אלא על סדר הברכות וכמו שנתבאר כל זה לעיל בביאור רחב פעמים שלש

עוד יראה לע"ד להביא ראיה ברורה לדין זה מדברי התו' הביאם המג"א בסימן רע"א ס"ק ל"א וז"ל כתבו התו' וכו' דאם סח בין קדוש לשתייה צריך לחזור ולברך אי לאו מלתא דשייכא לסעודה עכ"ל משמע דאע"ג דאינו שייך לקדוש כיון דשייך לסעודה לא הוי הפסק וכו' עכ"ל עש"ב

והשתא הוי הדברים ק"ו ומה התם אף על גב שאינו מוכרח לדבר בין קדוש לשתייה בענין סעודה שיכול לשתות ואח"כ ידבר אפ"ה אם דבר לא הוי הפסק כיון דקדוש צורך סעודה נמי א"כ כ"ש בנ"ד דמוכרח להתפלל כדי לתקוע על סדר הברכות דודאי התפלה לא הוי הפסק בין הברכה לתקיעה דצורך תקיעה היא סוף דבר אמינא ולא מסתפינא דשפיר צדקו דברי הרבנים דברכה שבירך לא הוי לבטלה כיון דאיכא תקיעות דמעומד שהם עיקר והתפלה לא הוי הפסק בין הברכה לתקיעה דהתפלה צורך תקיעה היא זהו מה שנלע"ד להלכה אבל למעשה עד שיסכימו עמי רבני אר"ץ הי"ו. הלא כ"ד יצחק בכ"ר שבתי ס"ט: וזה אשר השיב הרב אחד מיקירי ירושלים נר"ו למר ניהו אבא זלה"ה וז"ל

שמחתני בפעליך שפעלת בתורה ופלפלת בחכמה יישר חילך האמנם אשיב על קצת דבריך יען שאין הפנאי מסכים עמדי תחלת הכל חלקת על דברי שהסכמתי לדברי האחרונים כולם פה א' עלו בהסכמה בפי' דברי מור"ם דמגיה מדברי שה"ל ה"ה המג"א וס' ע"ה וס' הרב גו"ר וכמה מהמה והקשית דמדברי מרן בב"י מ"ש דוקא בדבור וכו' וכמו שהארכת בזה

והנה תחי' צריך לדעת מהיכ' נ"ל להתו' והרא"ש ור"י וסיעתם דשהייה דבציעת הפת דבין ברכה לאכילה דחשיבא הפסקה וכד וכדמייתי הטור וב"י בריש סי' קס"ז הוא ודאי מההיא דטול כרוך וכו' דמעש' דגמ' משמע דוקא דיעבד אבל לכתחי' אפי' בהנהו יש ליזהר שלא להפסיק וכמ"ש הב"ח ומזה כתבו האחרונים דלא תהיה הפסקה דשהייה עדיפא מהפסקת דדיבור דבדיעבד א"צ לחזור ולברך והיינו דוקא כשהיה לצורך אבל שלא לצורך צריך לחזור ולברך וילפי' לה מדיוקא דטול כרוך וכו' דכיון דהפסקה דשהייה לצורך חשבינן לה להפסקה דומיא דהפסקה דדיבור ה"נ בשלא לצורך הויא דכוותה דדיבור שלא לצורך דאלת"ה אלא בשהייה בכל אופן שתהיה א"צ לחזור ולברך ודוקא לכתחי' משום דקיל טפי מדבור א"כ תיקשי' להפוס' הנז"ל שכתבו בשהייה לצורך