מר ואהלות יט

לא היה הנענוע אלא בהלל לא הוי הפסק קריאת ההלל בין ברכה לנענוע דצורך הוא לקרות ההלל כדי לנענע משא"כ התם דאין עניית הקדיש מענין תפי' ואין צורך תפילין הוא באופן שדין זה כנ"ד ממש וכ"ע מודו דלא הוי התפל' הפסק ולית דין צריך בושש עוד הביא כת"ר דברי הב"ח בסי' תל"ב גבי בדיק' שכת' דלס' הכלבו לאחר שסיים הבדיקה הפסיד הברכה אבל מדברי הרא"ש שכת' שהבדיק' תחי' ביעור ונגמרה בשעה ה' משו' דאף לאחר שסיים הבדיקה לא הוי עדיין סיום המצוה וכו' וכתב כת"ר על דבריו דכך פי' דמייתי עדיפא מנה ממ"ש בהג"א דאפי' במצוה שאין נמשך זמנה כל היכא שלא בירך קודם מברך אח"ך כ"ש במצוה שנמשך זמנה כענין הבדיקה שיכול לברך תוך משך הזמן אף עפ"י שאינו עושה מעשה המצוה בשעת ברכה דאי"לה א"כ הוו דברי הב"ח בדעת הראש הפך ממ"ש בפ"ק דפסחים ובפ' לולב הגזול דמברך אחר המעשה יע"ש משמע דס"ל דאינו יכול לברך אחר מעשה המצוה אמנם במ"ש א"ש זהו תד"ק ולי נראה דאין צורך לכל זה דהדבר ברור דכך כוונת הב"ח דמתחיל' כתב משם הרא"ש דהבדיקה תחלת הביעור ממילא יכול לברך אחר שגמר הבדיקה משום שלא נגמרה עדין המצוה וע"ז סיים וכתב ותו שהרי וכו' דהיינו מלבד ס' הרא"ש דאפי' נימא דמיד שסיים הבדיקה כבר נגמרה המצוה הרי כתב הג"א דכל היכא דלא בירך קודם עשיית המצוה מברך אח"כ ויוצא י"ח אפי' לפי סברא זו אפי' נימא בכאן שמיד שסיים הבדיק' נגמרה המצו' יכול לברך אח"כ דלא כס' הכלבו ואין אנו צריכין לס' הרא"ש דאית ליה דהבדיקה תחלת הביעור אבל ודאי לא עלה על דעת הב"ח דהרא"ש ס"ל כהג"א דאינו ענין ס' הרא"ש לענין הג"א דמייתי אח"כ

עוד סיים וכתב דלפי מה שפי' הב"ח בדעת הרא"ש א"כ מנה בנ"ד שמצות ק"ש נמשכי עד אחר התקיעות דמעומד שאם לא בירך קודם שיכול לברך אח"כ בתוך משך זמן המצוה והפסקה בתוך משך זמן המצוה לאו כלום היא כמו גבי בדיקת חמץ דמטעם שהחיוב מוטל עליו תוך משך זמן המצו' לא הויא ברכתו לבטלה אפי' אם הפסיק אח"כ אמנם כד דייקת שפיר אין ראיה משם דהתם גבי בדיקת חמץ כל שעתא ושעתא רמי חיובא עליה אם ימצא חמץ להצניעו כדי לשרפו בשעה ה' או אם ידע שיש לו חמץ ברשותו צריך לבדוק ולחפש אחריו ולכן יש סברא לו' שיברך אחר הבדיקה מטעם שהמצוה נמשכת כה"ג משא"כ גבי ק"ש מכיון שיצא בתקיעו' דמיושב תו לא רמיא עליה חיובא עד תקיעות דמעומד עד תפלת מוסף כתקנתם ונמצא שבהמשך הזמן ההוא לית עליה חיובא מידי מהמצוה וא"כ יש לחלק בין המשך זמן דהכא להמשך הזמן דהתם עכ"ד ואני שמעתי ולא אבין שהרי גבי כל המצות נמי מיד שבירך חל עליו חיובא לעשות המצוה כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה ואפ"ה קי"ל שאם סח בין הברכה למעשה אזלא לה ברכתו משום דהוי היסת הדעת וצריך לחזור ולברך א"כ ה"נ גבי בדיקה אע"ג דרמי חיובא עליה מ"מ אם בירך אחר הבדיקה זמן מה ולא מצא חמץ והצניעו אי נמי יודע שאין לו עוד חמץ ברשותו שצריך לבדקו א"כ איך תיעול הברכה שבירך בשביל הביעור שמבער בשעה ה' הא ודאי כיון ששוהא כמה שעות ומדבר כמה דברים שאינם מענין הבדיקה בין הברכה לביעור אזלא לה ברכתא והויא לבטלה ויותר יגדל התימא לס' הב"ח דאיהו גופיה דאסיק בסי' ע"ז דאפי' גבי בהמת התורה צריך שילמוד מיד בשחרית אחר הברכה ואם הפסיק בין הברכה לקריאה אזלא לה ברכתו אע"ג דגבי למוד תורה רביע חיובא עליה להגות בה יומם ולילה ונחלק על מרן ב"י יעש"ב. וא"כ ה"נ גבי בדיקה אפ"ה דרביע עליה חיוב' שאם לא ימצא חמץ להצניעו מ"מ צריך שיעשה מעשה מיד מן המצוה סמוך לברכה ואיך יראה מדברי הב"ח דלס' הרא"ש יכול לברך אחר הבדיקה וכן כל זמן שנזכר כיון שעדיין נמשכת המצוה עד זמן הביעו' אע"ג שאינו עושה מעשה מיד אחר הברכת אשר ע"כ יראה לי ליישב דברי הב"ח דס"ל דדוקא אם הפסיק בין הברכה לתחלת המצוה כיון שעדיין לא התחיל שום דבר מהמצוה אזלא לה ברכתו הא' שאינה נראית הברכה שבירך בשביל המצוה כיון שהפסיק בין הברכה לתחילת המצוה אבל אם התחיל קצת מהמצוה כמו גבי בדיקה ויש עליו עדיין חיובא ואינה נגמרת עד שעת הביעור לס' הרא"ש ז"ל יכול לברך אחר הבדיקה אימתי שנזכר דמטעמא דאחר עשייתן לא הוי כיון שעדיין לא נגמרה המצוה של הבדיקה עד שעת הביעור ומטעמא דצריך לעשות מעשה סמוך לברכה הכא לא צריך כיון שכבר עשה מקצת מן המצוה שבדק תועיל זאת הברכ' למה שעשה ולמה שרוצה לעשות עוד באופן דבצרוף הני תרתי לטיבותא שעשה קצת מן המצוה ועדיין חיובא עליה עד שעת הביעור לא הויא ברכתו לבטלה אע"ג שמפסיק בין הברכ' לשעת הביעור בכמה שעות וע"ז סיים הב"ח וכתב דלס' הרא"ש ומן הראוי לברך אז בשעה ה' בשעה שהוא מבער דהיינו כדי שינצל מכל ספיקי ולא יעש' הפסק בין הברכה לביעור אע"ג שאם בירך קודם לא הוי ברכה לבטלה ועפ"י דברים אלו שפי' בדעת הב"ח הנך רואה דנפק דינא בנ"ד דכיון שעשה מקצת מן המצוה שתקע תקיעות דמיושב ויש עליו עדיין חיובא לתקוע מעו' על סדר הברכות לא הויא ברכ' לבטלה שבירך אחר תקיעות אע"ג שמפסי' בדברים אחרים בין הברכה לתקיעות דמעומד וכ"ש התפלה שהיא צורך לתקיעה

והנה לפי מה שפי בדברי הב"ח דמאי דקאמר ותו בהג"א וכו' אין הכוונה כמו שפי' כת"ר דרוצה לפסוק אליבא דהרא"ש דאית ליה דעדיין לא נגמרה המצוה יכול לברך במכ"ש ממ"ש הג"א אלא איפכא קאמר דאפילו נימא דמיד שסיים הבדיקה נגמרה המצוה דלא כהרא"ש לס' הג"א בשם א"ז יכול לברך אחר הבדיקה וע"ז סיים וכתב ומיהו לענין מעשה כיון שהרמב"ם פסק דאין לברך אחר שעשה המצוה ס' ברכת להקל דהיינו שאינו יכול לברך אחר שגמר הבדיקה אי אמרי' שכבר נגמרה המצוה ולא רצה לפסוק כהרא"ש דהבדיקה תחלת ביעור משום דלא אשכחן להפוסקי' שכתבו הכי להדייא ולא עוד אלא שמדברי הכלבו יראה להפך וא"כ אזיל ליה מה שהקש' כת"ר על הב"ח והאריך הרבה דהיכן ראה דהרמב"ם