מר ואהלות קפא

לו כלום ויש ליישב בדוחק ס' הטור ואומר דהוכרח הטור לפרש דהא דקאמר אבל אית ליה לאשולי וכו' וגם משאילם קודם משום דקשיא ליה דאם כן מאי פריך הש"ס והא רבא שאיל שאלתא ותו אימא דרבא אית ליה לאשולי הוה אמנם דבי מר מריון לא בא עת שיצטרכו אל כלים של רבא וכיון שאם יצטרכו ישאלו ממנו מש"ה הוה שאיל מנייהו והרמב"ם יתרץ הכי דבי מר מריון הוו עתירי בנכסי טובא ובודאי לא יצטרכו לו כלל אבל הטור ס"ל דוחק לו' הכי דאע"ג דהוו עתירי בנכסי מ"מ י"ל דרבא הוה ליה כלים דלא הוו להו דאין אדם יכול ליקח כל מיני כלים שיצטרכו לו ותו דקשיא ליה להטור דהכי הו"ל להש"ס לו' אע"ג דלא הו"ל ליה לאשולי כלים כיון שאין להם כיון שזהו העקר אלא ודאי דמשמע ליה דהא דקאמר אבל אית ליה לאשולי הוא וגם משאילם קודם ומש"ה פריך שפיר כנ"ל ליישב דברי הטור בדוחק בין כך ובין כך בנ"ד אם הוא רגיל ליקח מתנות יראה בפשיטות דפסיל מדינא במכ"ש מן השאלה שהרי אינו נותן לו כלום לא קודם ולא אח"כ

מיהו נראה דמוכרחים אנו לו' שאין לדמות דין המתנה לשאלה שהרי הרמב"ם בפכ"ג מה"ס כתב בזה הלשון כל דיין ששאל שאלה פסול לדון לזה שהשאילו הנה מלשון זה מוכח דכל דיין ששאל שאלה אפי' פעם א' ביובל ואינו רגיל ואפ"ה פסיל לדונו והש"ע הביא לשון הרמב"ם והניח לשון הטור והשתא יש לתמוה עליו דאם כן איך פסק לההיא תשו' הגאון דאינה אלא חסידות והא אפי' שאלו פסול ויש מי שרצה ליישב דהא דקאמר הרמב"ם כל דיין ששאל וכו' פסול היינו בשעת הדין דוקא שאל אותו אבל קודם לכן לא מפסל מדינא ואם כן לפי תי' זה י"ל דאפילו אם רגיל לשאול אם אינו שואל בשעת הדין לא מפסל וזה ג"כ במתנה מיהו באמת דמלבד שאין תירוץ זה כדאי לסמוך עליו לענין דינא אלא זאת ועוד דבר ברור הוא שהרמב"ם שפסל אפי' אם שאל קודם דאם כך סברתו הו"ל לפרש ולומר ששאל שאלה בשעת הדין ואיך סתם כולי האי אלא ודאי משמ' דאפילו שאל קודם הרבה פסול וא"כ הדרא קושיא לדוכתא על הש"ע ולעד"ן ליישב ולו' דס"ל למרן דיש לחלק בין שאלה למתנה דשאלה שאני כיון שאינו משאיל לו מדעתו אלא ע"י שאלתו מש"ה בההיא הנאה דלא בטל דברו ועשה לו בזיון מש"ה מקרבא דעתיה לגביה ובודאי נעשה לו אוהב כדי לזכות אותו בדינו אם יבא אצלו והוי שוחד גמור אבל במתנה שנתן אותה מעצמו קודם הדין אף ע"ג שהיא הנאה יותר משאלה מ"מ אלו לא היה שולח לו מתנה לא היה נעשה זלזול לדיין אלא כבודו במקומו מונח לא מקרבא דעתיה לגביה כולי האי ומש"ה הוי ממדת חסידות כנלע"ד ליישב בדוחק וא"כ השתא דהוכחנו אליבא דמרן דאין לדמות דין השאלה למתנה א"כ איפא יש פנים לו' דאפי' אם הוא רגיל ליקח מתנות לא מפסיל מדינא ואם לחשך אדם לו' דגם תי' זה אינו כדאי לסמוך עליו לענין דינא מ"מ אף אתה אמור לו דעליך המלאכה לגמור ליישב דברי הש"ע דסתרי אהדדי ומוכרח אתה לו' לפי שטתו דאין לדמות שאלה למתנה מיהו אחר העיין יראה דאפי' לפי תי' זה דאם הוא רגיל מפסל מדינא דאע"ג שלא נעשה עמו אוהב הרבה מ"מ כשיבא לפניו לדין מוכרח היא לקרב דעתו אצלו ולזכות בדין כדי שלא יעזוב מנהגו הטוב לשלוח לו מתנות

שוב ראיתי למור"ם שציין על דברי מרן וכתב ודוקא ברגיל לשאול אבל באקראי לא מוכח שעושה משום הדין ומדלא כתב זה בלשון י"א משמע דאליבא דמרן קאי לפרש דבריו ואין ספק משום דק"ל למור"ם מה שהקשינו על מרן דהוו דבריו סברי אהדדי מש"ה הוכרח להעמיס סברא זו בלשון מרן אף על גב דלא משמע הכי פשט לישניה וא"כ לפי דרך מור"ם תבנא לדיננא דאין לחלק בין שאלה למתנה דבתרוייהו אם הוא | רגיל פסיל מדינא

מיהו לכאורה היה נראה להכשיר אפי' אם הוא רגיל מתורת מנהג שכך נהגו וקבלוהו עליהם שכן כתב מהריב"ל בסימן צ"ז וז"ל ולא שמענו מעולם וכו' עש"ב הרי שכתב שנהגו וקבלו עליהם לדין הדיין אפי' עשיר מופלג כנגד כל הקהל ואפי' אוהב אף על גב דמקרבא דעתיה לגביה דאוהב ועשיר מופלא אם כן הה"נ אפי' אם הוא רגיל לקבל מתנות כשר לדון מתורת מנהג וכמו שהעיד מהריב"ל ואחר העיון יראה דאי מהא לא ארייא והוא שיש לדחות ולומר דלא קיבלו עליהם אלא אם אין נותן לו מתנות דאע"ג דהוא עשיר מופלא והסברא נותנת דכשמגבין קופת צדקה לב"ד רוב הספקתו היא באה מזה העשיר וא"כ מוכרח דיין העיר לקרב דעתו אצלו שאם יחייב אותו ירע לו ויעזוב מנהגו הטו' דכשמגבין קופה של צדקה אינו נותן כראוי לו אפ"ה קבלוהו עליהם לדון אצלו מטעם שכתב הריב"ל משום שא"א לעשות תקנה שיהיו העני והעשיר שוים לתת בקופה של צדקה דא"כ אין יכול הדיין להתפרנס כדי ספוקו ומש"ה קבלוהו עליהם לדון אצלו מטעם שכתב הרב אבל הרב של העיר שיש לו הספקת מהקהל הוא דבר קצוב דהא מיהא יש בה כדי ספוקו אפי' בצמצום י"ל בודאי שלא קבלוהו עליהם הקהל שיהיה רגיל ליקח מתנות מן העשירים ועי"ז. מקרבא דעתו לגבייהו כי בודאי כדי שלא יעזבו מנהגם הטוב באופן דבהא סלקינן דאם אינו רגיל אליבא דכ"ע לא מפסל מדינא אלא ממדת חסידות ובתשובת הגאון ואם הוא רגיל מפסל מדינא אליבא דכ"ע כנלע"ד

וראיתי להרב ריח שדה שהביא לשון הב"ח עש"ב וסיים וכתב וא"כ בנ"ד שהוא דיין קבוע בעיר ויודע שכל אנשי העיר באין לפניו כל מי ששלח לו מנחה פסול לדונו מדינא וכו' ועפ"י זה הקשה עמ"ש הש"ך י"ד סימן רמ"ו משם הב"ח וכו' דבריו סתרי אהדדי וכו' עש"ב והרואה יראה דאין בדברים הללו לא טעם ולא ריח שהב"ח לא פסל אלא דוקא שהדיין יודע שראובן רוצה לבא לדין לפניו עם שמעון ומרגיש דלא שלח לו מנחה אלא בשביל הכי א"כ בנ"ד אע"ג שהרב הוא דיין העיר וכל אנשי העיר באים לפניו מ"מ כיון