מר ואהלות קפ

ומה אני שלא נטלתי וכו' משמע שלא נטלו וא"כ אם איתא דהא דקאמר הש"ס בתחילה לא קביל מניה א"ל פסילנא לך הוא פירושא אם אקח א"כ כיון שלא נטלו אמאי אותיבו תרי זוגי דרבנן לדון ולא דנו הם בעצמם אלא ודאי מ"ש דה"פ לא קביל מניה ואפ"ה א"ל פסילנא לך לדינא דכיון. שעשה לו כבוד והביא לו צנא דפירי אע"ג שאינו מקבל ממנו אפ"ה אמר פסילנא דכבר נתקרבה דעתו זהו תה"ק וא"כ יש לתמוה על הרמב"ם דאיך כתב בזה הלשון ומעשה בא' שהביא מתנה אחת ממתנות כהונה לדיין כהן וא"ל פסול אני לדון וכן נמי כתב מעשה דאריס ואיך לא כתב נמי לא קביל מניה כדי ללמדנו דאע"ג דלא קבל אפ"ה א"ל הריני פסול לך ומה שלא הביא מעשה דרב ענן ל"ק די"ל דס"ל דלא הוצרך הש"ס להביא אותה רק כדי להראות איך נסתתמו טענותיו וכמ"ש הרד"ך אבל מה שלא כתב לא קביל מניה קשה ויראה ליישב אליבא דהרמב"ם דלעולם ס"ל דה"ק לא קביל מניה וא"ל פסילנא לך אם אקבל אמנם לפי שיטתו דס"ל דהאי פסילנא מדינא אם יקבל ר"י בר"י אע"ג שלא קבל החמיר על עצמו ולא דן אותו וכן ריב"א ומה שלא הביא הרמב"ם סיום המעשה כדי ללמדנו דאף ע"ג שאינו מקבל ס"ל להרמב"ם דחומרא יתירה היא זו ור"י בר"י וריב"א דוקא הם החמירו ע"ע אע"ג דלא קיבלו שלא דנו ואין כל דיין צריך לנהוג חומרא זו והנה הרד"ך ז"ל לפי שטתו שפי' בדברי התוספו' ישב כל הני מעשיות דאייתי תלמודא בכולם לא זו אף זו וסיים וכתב ושני המעשים של ר' ישמעאל אף אם היו חמודים יותר ממעשים הראשונים לא רצה לשנותם קודם כי הם לא דנו ואפ"ה לא לקחו דבר ולא קבלו שום תועלת כדאיתא שם ולא בא ללמדנו אלא דאפ"ה חשב בזכותו וכו' עש"ב. ועל פי מ"ש דמוכרח הוא דה"פ לא קביל מניה ואפ"ה א"ל פסילנא לעד"ן דשפיר הוי לא זו אף זו דהוצרך הש"ס לאשמעי' דאף ע"ג דאינו מקבל ממנו אסור לדונו א"נ צריך להחמיר ע"ע דהו"א דוקא במעשים הראשונים כיון שעשו לו הנאה מתקרבא דעתיה לגביה אמנם הכא שלא הביא לו זה לכבודו דוקא אלא בשביל דינא דאית ליה. גביה וא"כ עכשיו שלא קבל הו"א דלא מקרבא דעתיה לגביה כלל ואפי' חומרא אינו צריך להחמיר קמל"ן דאפי' בזה מקרבא דעתיה לגביה ואפילו לפי שיטת הרד"ך נמי דהטעם משום דמסתתמן טעותיה הוי שפיר לע"ד לא זו אף זו דכיון שרואה הבע"ד שלא קבל ממנו הדיין מה"ט דלא ליקרב דעתיה לגביה הו"א דלא מסתתמן טענתיה כלל קמל"ן דאפ"ה מסתתמן טענתיה

עוד כתב מהרד"ך ובעל הסמ"ג שהביא מעשה | דר' ישמעאל וכו' לא יקחנו עכ"ל ודבריו תמוהים דז"ל הסמ"ג וכן א' הביא מתנה אחת ממתנות כהונה לדיין מחשיבו שם שוחד דברים עכ"ל הרי לך להדייא שלא הביא הסמ"ג מעשה דר"י אלא כדי ללמדנו דאפילו זה מקרי שוחד דברים ולא כדי ללמדנו שאפי' אם אינו דן אסור לקבלו שאינו ראוי לו כי לולי שהיה רוצה לדון לפניו היה נותנו לדון אחר

ועוד דא"כ הו"ל להביא סיום המעש' דקאמר ומה אני שלא נטלתי וכו' דמכאן עקר הלמוד ואיך הביא רישא דהמעשה דוקא וצ"ע בין כך ובין כך היוצא מכל האמור למעלה דהרי"ף והרא"ש וכל הפוס' ס"ל דכל הני עובדי דכתובות היו מחמירים ע"ע ולא הוו פסילי מדינא לב"ד הרמב"ם ור"י והוו כיחיד לגבייהו שמרן בש"ע פסק לההיא תשו' דגאון דמ"ש דס"ל דכל הני עובדי לא פסילי מדינא ואפי' לשי' הב"ח שהבין בדעת הטור דס"ל דהני תרתי מעשיות שהביא הטור פסילי מדינא הא איהו גופיה כתב דאפילו מאן דס"ל בהני עובדי דפסילי מדינא מודו לדינא דגאון דלא מפסל מדינה א"כ איפוה כ"ש וכ"ש בנ"ד שאינו לוקח המתנה בשעת הדין זאת ועוד נמי לא מפרסמא מלתא שיש לו תביעה אצל חבירו ובעי לאזמוני לדינא דודאי דלא מפסל מדינא אלא ממדת חסידות דאי חזי דמקרבא דעתיה ימנע עצמו מהאי דינא וכתב מהריב"ל בסי' צ"ז על תשו' גאון דאפי' מדת חסידים לא הויא אלא היכא דאינו קא חזי דמקרבא דעתיה ובדידיה תליא מלתא לא מצינן למימר ליה וכי משנת חסידים היא זו

עוד נלע"ד בנ"ד אפילו הרמב"ם ור"י מודו דלא מפסל מדינא שהרי כתב מהריק"ו בשרש י"ו משם ר"י עצמו דההיא דריש דייני גזרות דמוכח דפסיל אפי' באקראי היינו כשהוא מוכיח שעשה לו טובה מפני שצריך לדון לפניו עכ"ל אם כן בנ"ד דאין מוכח בשעה שנותן המתנ' להרב מפני שרוצה לדון לפניו אף הרמב"ם ור"י מודו דלא מפסל מדינא אלא ממדת חסידות

מיהו כל זה אם אינו רגיל לקבל הרב מתנות מהיחידים שבקהל אלא באקראי בעלמ' אבל אם הוא רגיל ליקח מכל א' וא' יראה דפסול מדינא דגרסי' בפ' דייני גזרות אמר רבה בר רב שילא האי דיינא דשאיל שאלתא פסול למידן דינא וכו' ע"ש בגמרא ופרש"י דשאיל שאלתא דרגיל לישאל מבני עירו בהמות וכלים עכ"ל וכ"כ הטור בסי' ט' וז"ל כל דיין שצריך לשאול כלו' משושביניו פסול להם לדון אבל אם גם הוא משאילם וכו' עכ"ל והנה הב"ח הקשה דמלישנא דגמ' דקא' ולא אמרן וכו' משמע דאעפ"י שהשכנים לא שאלו ממנו לעולם מ"מ כיון שיש בידו להשאיל להם אם כן מעקרא כששאל הדיין מהם לא היתה אלא על דעת שגם הם ישאלו ממנו כשיצטרכו ונמצא שלא היתה השאלה בתורת שוחד. והכי מש' לישנא דהרמב"ם שכתב בד"א כשלא היה לו להדיין להשאיל וכו' ע"ש ותי' דגם הטור לא אתא אלא לפרש דאעפ"י שהדיין שואל מהם תחילה אינו תור' שוחד אלא כפרעון וכו' וכ"כ הדרישה ע"ש. . ואני שמעתי ולא אבין דאיך יתיישב לפי' זה מלת פרעון שכתב הטור דלא שייך לו' פרעון אלא דוקא אם הוא השאילם קודם ונתחייבו לו הם להשאיל אותו גם כן אבל אם עדיין לא השאילם הוא אלא עתיד להשאילם לא יצדק לו' שאם שואל מהם תחלה שהוא פרעון כיון שעדיין לא נתחייבו