מר ואהלות קעט

ת"ח השונאים וכו' דמשמע דליכא אלא איסורא דוקא אפילו אם יהיו שונאים גמורים דאלו הוה ס"ל דפסולים הוה מסיים אפי' אם דנו אין דינם דין כמו שפי' באוהב ושונא ולפי שיטתו הוה עדיף ליה לתמוה נמי על הטור דמאי שנא בין האוהב והשונא ל"ב ת"ח השונאים וכו' כיון דתרוייהו מקרא ילפינן להו ובעקר קושיתו כבר תי' הרב הדרישה שפיר ע"ש דע"כ הפסוק אסמכתא בעלמא ואתו. שפיר דברי הנ"י והטור שחלקו בין ב' ת"ח וכו' לאוהב והשונא אחרי כתבי כל זה ראיתי להרד"ך בתשו' בבית כ"ו שהביא שפי' בדעת התוספות כמו שפירשתי לעיל ותלי"ת שכיונתי לדעתו והרב עצמו שם הקשה על פי' זה ודחה אותו ופירש פירוש אחר ונבא לישא וליתן בדבריו וניישב פירושנו

הנה ראשית אמריו הקשה דא"כ נתת דבריך לשיעורים וכו' ע"ש ולפי מש"ל הא ל"ק דדוקא היכא דאיכא ס' סכנת נפשות ובא א' והצילו פסול מדינא. אבל היכא דליכא ס' סכנת נפשות כמו ההיא דפרח גדפא וכו' אינו אלא חומר' בעלמא עוד הקשה דאפי' אם נאמר שיש לחלק וכו' מ"מ קשה מנ"ל להתו' וכו' עש"ב. וכדי ליישב זה יש לפנות לדרך אחרת בכוונת דברי התו' ולו' דהתו' ס"ל דאפי' מעשה דשמואל נמי ליכא אלא איסורא בעלמא וקרא אסמכתא בעלמא והא דקא' פסילנא היינו לכתחיל' ומש"ה כתבו דההיא. פרח גדפא לא הוי אלא חומרא בעלמא ועוד הקשה דבפז"ב צריך קרא וכו' ועתה ק"ל כיון דאיכא קרא וכו' מצד אהבה וכו' עש"ב ולפי מ"ש הא נמי ל"ק דהוצרך הש"ס ללמוד דאוהב מסברא דשונא כדי ללמדנו שהוא פסול מדינא כמו שונא ואלו הוה יליף ליה מדין שוחד דברים הו"א דליכא אלא איסור' בעלמא דוקא דדיו לבא וכו'

איברא אליבא דהרמב"ם דאית ליה דכל הני עובדי מפסלי מדינא קשה עד מאד קושיית הרב ז"ל ובע"כ צריך לחלק ולומר אליבא דהרמב"ם דדוקא היכא שנתן לו שוחד בין ממון בין דברים פסלה אות תורה דכיון דלא עשה עמו זאת ההנאה אלא כדי ליתן דעתו בדינו בודאי מקרבא דעתיה לגביה והוי כגופו ממש ואינו רואה לו חובה כלל כדי שלא יתבייש ממנו אבל היכא שהוא אוהב בעלמא לא הוי כגופיה ממש ואינו מתבייש ממנו כ"כ אם הוא חייב כמו שעשה עמו הנאה כדי לזכות אותו בדינא מש"ה אית ליה להרמב"ם דליכא אלא איסורא בעלמא לכתחילה כיון שמקרבא דעתיה לגביה אבל אם כן דינו דין ועפי"ז אפ' לו' דאפי' אם נאמר נמי שהתוספות ס"ל דשוחד דברים פסול מדינא לק"מ דשפיר אצטריך ליה להש"ס ללמוד האוהב מסברא דשונא שפסול והנה הרב ז"ל הביא משם הרב ר' יעקב שכתב דמה שהביאה הגמ' ששה מעשיות אלו זא"ז וכולם אמרו דמשום שוחד דברים החמירו ע"ע שכולים לא זו אף זו ותמה עליו דודאי מעשה דריב"א הוא יותר חמור ממעשה דר"י בר ר"י וכו' ע"ש

ותמיהא לי מלתא עליו דאמאי לא תמה נמי עליו ממעשה דרב ענן שבודאי היא יותר חמורה מההיא דר"י בר"י וריב"א נמי שהביא לו ממון ממש שאינו מחוייב ליתן אותו | לשום אדם

שוב ראיתי להרב ז"ל שכתב בסוף הענין דמעשה דרב ענן לא יוכל להביא תחי' כי הוא קבל שוחד ממש ולא הביא הגמרא אותו מעשה רק כדי להראות איך נסתתמו טענותיו עכ"ל. ואף שכתב הרב זה לפי שיטתו בכוונת התו' מ"מ אף לדברי הר"ר יעקב א"ש דאיהו נמי מפרש ד"ה עובדי הוה פסולן משום אהבה ומעשה דרב ענן לא אייתי הש"ס אלא כדי ללמדנו דאסור לעשות כך משום דמסתתמן טענתיה והוי שפיר לא זו אף זו

ומאחר כל הקושיות שהקשה הרב הנז' בחר לו דרך אחרת בכוונת התוס' ז"ל והוא דשוחד דברים אינו כ"כ אהבה שבעבורו יטה משפט אבל הוא פסול משום כשכאשר יסיר הגדפא יחשוב שיש אהבה ביניה' ויסתתמו טענותיו כמעשה דרב ענן וכו' עד א"כ ראוי לומר וכו' עש"ב ומלבד שלשון הברייתא דקאמר ולא שוחד ממון אלא אפי' שוחד דברים וכו' לא מש' ריהטא הכי אלא תרוייהו שוים בין בפניו בין שלא בפניו תו ק"ל עליו דהא אמרינן התם מ"ט דשוחדא וכו' והוי כגופו ואין אדם רואה חובה לעצמו והברייתא מפיק שוחד דברים מדלא כתיב בצע. א"כ משמע להדיא באיסור שוחד דברים הוא משו' דנעשה חד ומקרבא דעתיה לגביה והוי כגופו ואיך כתב הרב דאין הטעם משום אהבה אלא משו' שכנגדו מסתתמן טענתיה תו קשיא לי עליו דכיון דעקר האסור משום סתום הטענות א"כ ל"ל האי קרא ת"ל מקרא דלא תכירו פנים ודרשו ז"ל שלא יושיב הראוי למטה למעלה וכו' ד"א לא תטה בממון ולא תכיר בכבוד ד"א שלא יהיה עני עומד וכו'. הרי שאפי' כבוד אסור לעשות לו משום דמסתתמן טענתיה אע"ג שאינו מקבל ממנו הנאה כלל א"כ כ"ש שאסור לקבל ממנו הנאה בפני בע"ד היכא דמסתתמן טענתיה ובודאי דבין שוחד דברי' ובין שוחד ממון בפני בע"ד לא אצט' קרא לאשמעינן דזה נפיק במכ"ש מלא תכיר משום דמסתתמן טענתיה אלא דאצטריך לאשמעינן דאפילו שלא בפני בע"ד אסור ליקח ממנו משום דמקרבא דעתיה לגביה

ותו תמיהא לי על הרב דאיך לא ראה דברי הרמב"ם דמדבריו מוכח דכל הני עובדי הוו פסילי מדינא אף שלא הוו בפני בע"ד וכמ"ש הרב ז"ל ואיך לא תמה עליו לפי שיטתו דאמאי אצטריך בפז"ב למילף האוהב דפסול מסברא דשונא ת"ל מכ"ש משוחד דברים באופן שפי' הרב ז"ל קשה לע"ד ומה שפי' בכוונת התו' הוא נכון לע"ד ועל מה שהקשתי לעיל על המרדכי שכתב דכל פסילנא שבתלמוד הוא חומרא מההיא דרב ענן ותירצתי ע"ש הצעתי הדברים בפני מורי נר"ו וא"ל דקושיא מעקרא ליתא ומוכרח הוא דהכי פירוש' ממעשה דר"י בר' יוסי וריב"א שהרי מדקאמרי