מר ואהלות קעו

וסמך על מה שפי' כל א' במקומו וכמו שסיים וכתב וכמו שביארנו ובפ"ב דסנהדרין כתב ב"ד של ג' וכו' ה"ז פסול ובאוהב ושונא לא כת' אלא איסו' דוקא א"כ משמע דלאו שוים הם ממש וכן מבואר להדיא מדבריו בפי' המשנה שהרי בפ' בא סימן על מתני' כל הראוי לדון וכו' וז"ל ואשר חייב וכו' ע"ש הרי שכתב הכא ופסול לדון ואעפ"י כן בפז"ב פי' דהאי פסול כלו' אסור א"כ בע"כ צ"ל דהאי דנקט הכא פסול הוא אגב דתני ברישא כשר וסמך על מה שפי' בפז"ב ששם עקר הדין א"כ הה"נ בחבורו י"ל הכי

והנה מהריק"ו בשרש כ"א העלה עפ"י דברי הרמב"ם הללו בפי' המשנה דאבי החתן והכלה כשרים לדון זא"ז דאם איתא דפסולין הו"ל לו' לאתויי אבי חתן דהכא לא שייך לתרץ משום דהוי ענין נעתק וראיתי בספר מהר"ם מלובלין סי' ס"ג שתמה שם השואל על דברי מהרי"קו דאיך תלה דין זה בדיוק דק דיכילנא לתרץ וכו' עש"ב בקושית השואל והרב השיב שם לו דליכא הכרח כלל מדברי מהרי"ק ז"ל ע"ש שהאריך בפלפולו העצום והעלה דאף הרמב"ם ס"ל דבאוהב ושונא גמור מפסלי אף בדיעבד וכבר הצגתי לפניך דברי הרמב"ם בפי' המשנה שנראה מדבריו להדיא כדברי מרן ב"י א"כ איפא קושית השואל על מהריק"ו היא קושיא אלימתא ומה שתמה שם על זאת הסברא דאיך אפשר לומר דלכתחילה קא פסלי רבנן והא מקרא קא ילפי לה רבנן כבר עמד על זה הרב בדרישה ויישב הטוב טעם ע"ש

עוד תמה שם השואל על מהריק"ו דאף אם הונח דהרמב"ם ס"ל כדעת הטור שאפילו בדיעבד דיניו בטלים מי הגיד לו למהריק"ו שאבי החתן וכו' אפי' לכתחילה הם כשרים לדון זל"ז דילמא בדיעבד דוקא כשרים וכו' עד דאינם אלא חומרא בעלמא עש"ב בדבריו

ודבריו תמוהים אצלי מאד דהן אמת דתורת אמת היתה בפיהו של הרב דמהרי"קו ס"ל דדין זה לא יחלק כ"א לב' חלוקות דמי שאינו אהובו כ"כ הוא ממדת חסידות אכן הני עובדי דהביא שם בפר' דייני גזרות וכמו שכתב לעיל וגדולה מזו כתב מהריק"ו בשורש י"ו דאפילו ר"י דס"ל דהני עובדי פסיל מדינא מודה בהך דלא לידון וכו' דאינו אלא מדת חסידות ע"ש אמנם הרמב"ם כתב להדיא אסור לדון למי שאוהבו אף על פי שאינו שושבינו וכו' הרי נראה מדבריו דמי שאינו אוהבו כ"כ איסורא איכא במלתא והרי הרב ז"ל אפי' מלשון הטור שכתב אין לדונו לכתחי' הוכיח דס"ל דאיסורא איכא ופליג על התו' א"כ כ"ש מדברי הרמב"ם שכתב להדיא אסור וכ"כ הרב שם להדיא ע"ש. א"כ איפה הדרא קושית השואל על מהריק"ו דמנ"ל להוכיח אליבא דהרמב"ם דאבי החתן והכלה כשרים לדון זל"ז אפילו לכתחי' אימא לכתחי' אסור אבל בדיעבד כשרים ולא דמו ממש לאוהב ושונא גמור וה"ט דלא אוקמו' הש"ס מתני' בהכי דרצה לאוקמי לאתויי מה שאפילו בדיעבד פסולים שהרי הרמב"ם ס"ל דהדין זה יחלק לב' חלוקות פסול מדינא ואיסורא ולית כלל מדת חסידות' והני עובדי דכתובות הם פסילי מדינא וכמו שנתבאר לעיל וא"כ מעתה אליבא דהרמב"ם גופיה דאיהו מארה דשמעתא ומפיו אנו חיין ללמוד דין זה עדיין י"ל דס"ל דאסורים הם לכתחי' והנראה לע"ד ליישב תרתי קושיות דשואל בחדא מחתא ואומר דמה שהקשה בתחילה דלפי שיטת הרמב"ם דס"ל דאפי' אוהבו ממש ושושבינו דוקא לכתחי' לא ידון א"כ מה קשה ליה בפי' המשנה וכו' יראה לתרץ דשפיר קשיא ליה להרמב"ם דיותר הו"ל להש"ס לידחק בפי' דהאי דאינו כשר לדון הוא לכתחלה ולוקמא באוהב ושונא ממה שאוקי מתני' בסומא בא' מעיניו דלפ"ז קשיא סתמא אסתמא מפ' בא סימן לפ' דיני ממונות וע"ז תי' דהא לא אפשר כלל לאוקמי באוהב וכו' משום דהוי ענין נעתק א"כ שפיר מוכיח מהריק"ו אליבא דהרמב"ם דאבי החתן והכלה כשרים לדון זל"ז אפילו לכתחי' דאי לאו הכי לוקמי הש"ס למתני' בהכי ולידחק בפי' המתני' דהאי דאינו כשר היינו לכתחילה ולא לוקמי בסומא מא' מעיניו דלפ"ז קשיא סתמא אסתמא וכמו שהקשה הרמב"ם דלוקמה באוהב ושונא אע"ג דס"ל דאינם פסולים כי אם לכתחיל' אלא ודאי משמע דכשרים אפי' לכתחילה כנלע"ד איברא ממקום אחר יש לי לתמוה על מהריק"ו. דהנה הרמב"ם בפ' י"ו מה' עדות כתב ויש כשר להעיד ואינו כשר לדון האוהב וכו' והגר והסריס וכו' ע"ש והקשה מרן בכ"מ דא"כ אמאי דחי בגמ' האי סתמא לימא לאתויי כל הני וכו' והביא תיר' התו' שתי' גבי אוהב ושונא דלא פסיקא ליה שהרי לכל העולם כשרים והקשה עליהם דאכתי נימא לאתויי גר ועוד הקשה דהול"ל דהא דקתני יש שכשר וכו' בדיני נפשות ולאתויי סומא וכו' עש"ב ומחמת זה תי' מרן דאה"נ וכו' ושפיר מתוקמא כדאמרן מרן עש"ב וכתב עליו הלח"מ וכבר אתה רואה וכו' לאתויי כל הנך עכ"ל עש"ב

ואי מהא לא ארייא לע"ד דהא דקאמר הש"ס ואמרינן לאתויי מאי לאו קושיא היא אלא דרך שאלה היא לידע לאתויי מאי וה"ק ושיילנן לאתויי מאי ור' יוחנן תי' לאתויי סומא ולפי תירוצו קשה עליו אבל הן אמת דאנן יש לנו תי' אחר ועל קושיית מרן בכ"מ שהקשה דתימא לאתויי גר וכו' ותי' כמו שתי' התו' לגבי אוהב דגם גבי גר יכול לדון גר חבירו וכו' עכ"ל ע"ש וקשה לי דהתם על מתני' דאמרינן ויש שראוי לדון ד"מ וכו' אמרינן בגמ' לאתויי ממזר ופריך בגמרא תנינא חדא זמנא וכו' חדא לאתויי גר וחדא לאתויי ממזר וכתבו התו' חדא לאתויי גר וכו' ותימא וכו' וי"ל דהכא איירי לדון גר חבירו וכו' עכ"ל ע"ש והשתא יש להקשות על תי' זה דאיך תי' דהכא מיירי לדון גר חבירו דא"כ איך פסיק ליה להתנא למתני ויש ראוי לדון ד"מ וכו' סתם במשמע בין ישראל בין גר ותו מדקאמר הש"ס בסתם חדא לאתויי גר וחדא לאתויי ממזר משמע דאיזה מתני' שאני רוצה לו' דאתי לאתויי גר וקשה דהא מדקאמר הכל כשרים לדון דיני ממונות וכו' משמע דהכל שוים בין גר בין ישראל ויותר משמע מזה הלשון דהנה כשר לדון אפי' לישראל ממאי דמשמע