מר ואהלות קעה

הגאון ללמדך שכל הנהו עובדי אינם אלא מדת חסידות ולע"ד נרא' דהוצרך הטור להביא תשוב' דגאון הוא לדיניה דהו"א דוקא היכא שנעש' לו טובה בשעה שבא לדון לפניו מדת חסידות הוא להתרחק מזה דמחזי כשוחדא אמנם היכא שלא עשה לו טובה אלא מקודם הוא דאפי' מדת חסידות ליכא מש"ה הביא תשו' הגאון כדי ללמדנו דאף בזה איכא מדת חסידות ועיין בב"ח או כלך לדרך זו והוא העקר דהו"א היכא שנתן לו ממון אפילו קודם ימים הרבה כיון שמפרסמא מלתא שרוצה לתבוע אותו לדין ונראה דורון זה כשוחד ופסיל מדינא מש"ה הביא תשו' הגאון כדי ללמדנו דאף בזה ליכא אלא מדת חסידות

היוצא מכל זה דגם הרי"ף והרא"ש והטור אזלי כשי' ר"ת דכל הני עובדי לאו מדינא פסילי אלא חומרא בעלמא אמנם הרמב"ם ס"ל כר"י ומוסיף בה דאפי' ההיא צנא דפירי מדינא פסיל והרב הדריש' כתב גם מהריק"ו ז"ל בשורש כ"א כתב כמה דעות דס"ל דפסילי מדינא ואפי' בדיעבד עכ"ל וקשיא לי דא"כ הוו דבריו סתרי אהדדי משורש י"ו לשרש כ"א דבשרש כ"א משמע דס"ל כהמרדכי ור"ת ע"ש שלא הביא אלא דבריהם ועפ"י שטתם דן את הדין בנ"ד דכ"ש הוא דאבי החתן ואבי הכלה כשרים לדון זל"ז ולא הזכיר ס' ר"י כלל לכן נלע"ד דלעולם מהריק"ו ס"ל דהנהו עובדי אינם אלא מדת חסידות אמנם בשרש י"ו אגב שהוצרך להביא דברי ר"י דמשמע מדבריו דהאי דשאיל שאלתא פסיל מדינא כתב דשמעינן נמי מדבריו דכולהו דהתם פסולים מדינא וישב בנ"ד לרווחא דמלתא דאפי' ר"י מודה דלא פסיל מדינא אבל באמת היא סברתו כר"ת והמרדכי וכן הביא הב"י בסימן ז' בפשי' משמו והנה בהאי תשו' דגאון מדברי הב"ח נראה שהיא אליבא דכ"ע ואף להרמב"ם דאית ליה דכל הני עובדי מדינא מודה הכא דהוי ממדת חסידות דהני דוקא שעשה לו הטוב' בשע' שבא לדון לפניו אבל ההיא דגאון דלא עש' לו הטוב' בשע' שבא לדון לפניו גם לא הזכיר לו החסד שעש' עמו עתה אינו מוכיח כלל שעש' לו הטוב' לשעבר מפני שצריך לדון לפניו עכשיו וכו' ע"ש

אמנם מדברי הב"י נראה דהא בהא תליא | שלאחר שהביא דברי התוס' שכתבו דהנהו עובדי ממדת חסידות כתב וכן נראה מתשו' הגאון א"כ איפא כיון שמרן בש"ע פסק להאי תשו' דגאון משמע דס"ל דשוחד דברים לא מדינא פסול אלא ממדת חסידות וקשיא לי דהא מרן בסי' ז' כתב אסור לדון למי שהוא אוהבו אפי' שאינו שושבינו וכו' הרי משמע שאפילו שאינו אוהבו כ"כ ולאו ע"י ממון אהב אותו אפ"ה אית ליה דאיסורא איכא במלתא אם כן כ"ש כאן שע"י ממון נתקרבה דעתו אצלו או ע"י טובת הנאה דמחזי כשוחדא והוי כמי שאינו אוהבו כ"כ שיהיה איסורא איכא לדון אותו ואיך פסק תשובת הגאון דאינה אלא חסידות ובשלמא להטור ז"ל ל"ק שהביא תשו' הגאון דלטעמי' אזיל שפסק בסי' ז'דמי שאינו אוהבו כ"כ לכתחיל' הוא דלא לידון דהיינו ממדת חסידות אבל על הש"ע קשה ונראה ליישב דשלשה מדרגות איכא בדבר יש מי שהוא אוהב חבירו כנפשו ויש מי שאוהב חבירו הרבה אבל אינו אוהבו כ"כ כנפשו ויש מי שאוהב חבירו אהבה מועטת דהיינו שיש לו קירוב דעת אצלו אבל אינו אוהבו ממש ומ"ש מרן בסי' ז' אעפ"י שאינו שושבינו וכו' לאו למי' שאפי' שאינו אוהבו אלא מועטת כגון שיש לו קירוב דעת אצלו דבכה"ג אפי' מרן מודה דאינו אלא ממדת חסידות אלא איירי שאוהב אותו הרבה אבל אינו כנפשו אלא יותר מממונו ואם כן לפ"ז יוצא דאפי' במתנה אם שלח לו מנחה קודם לכן שהיא מרובה כ"כ שעי"ז נעשה אהובו ממש אסור לדון

ועל פי זה יש ליישב דברי מהר"ם מלובלין שכתבתי לעיל דס"ל דהטור אית ליה שיש חילוק בין שאינו אוהבו כ"כ להנו עובדי דמי שאינו אהובו כ"כ איסורא איכא והני עובדי מדת חסידו' אמנם לשון הטור שכתב שאין לדון לכתחי' משמע דלא איסורא איכא במלתא וכן הבין הב"י דברי הטור וכמו שיתבאר והנה בעקר דברי מרן בסימן ז' שכתב שאסור לדין וכו' והם דברי הרמב"ם בפ' כ"ג מה"ס וכבר ביאר דבריו הב"י בסי' ז' שס"ל דאפי' אוהבו כ"כ כמו שושבינו אינו אלא איסורא אינה לכתחי' אמנם אם דן דינו דין ועל פי זה תמה עליו מהר"א ששון בסי' צ"ז ממ"ש הרמב"ם שהוא פסול לדון שפי' שאין דינו דין ע"ש. ואני תמה על תמיהתו דאם באמת הרמב"ם כך היא סברתו איך סתם וכתב בפכ"ג מה"ס שהוא מקום עקר הדין אסור לאדם לדון וכו' דמשמע לשון זה דבתרוייהו ליכא אלא אסורא וסמך על זאת המלה שכתב בפי"ז מה' עדות והוה ליה לבאר כולי האי כאן שהוא מקום עקר הדין אלא ודאי מזה באמת משמע שסברתו היא דאפי' באוהב גמור ושושבינו ליכא אלא איסורא לכתחי' דוקא והא דקאמר בה' עדות פסול לדון אגב דתני ברישא האוהב והשונא כשר לעדות תני נמי בסיפא פסול אבל באמת דהאי פסול הוא לכתחי' וסמך על דבריו בה' סנהדרין שהוא מקום עקר הדין שלא הזכיר פסול כלל אלא איסור דוקא באופן שלעד"ן דדברי מרן ישרים ונכונים

שוב ראיתי שבא הדבר מבואר להדיא בפירוש המשנה להרמב"ם כמו שהבין מרן וז"ל ואין הלכה כר"י וכו' לא לידון וכו' עיין שם באורך הרי לך להדיא דס"ל דאיסורא דוקא איכא וכתב נמי בתחלה פסול לדון ופי' דהאי פסול הוא אסור א"כ גם בחבורו י"ל בודאי דהכי ס"ל

ובזה אזלא לה נמי מה שהקשה מהריט"ץ בסי' רל"ח על מרן ממקום אחר בפי"ו מה' עדות שכתב ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון הרי כתב ואינו כשר לדון שפי' פסול לדון עכ"ל עש"ב דאין ראיה מכאן די"ל דאגב דתני ברישא ויש כשר להעיד תני נמי בסיפא ואינו כשר לדון א"כ אגב שהוצרך לו' בגר ומשוחרר ואינו כשר לדון שהם פסולים ממש מש"ה כיילינהו כולנו בבת אחת וכתב ואינו כשר לדון אבל באמת לאו שוים הם לגמרי