מר ואהלות קסב

שקבלוהו וקי"ל דהיכא דקבלוהו עליהם היכא דנגמר הדין אין יכולים לחזור בהם א"כ מאי אתא מור"ם לאשמעינן בזה הלא בכל הקרובים והפסולים כן ועוד דלפי דבריהם איך כת' מור"ם וי"א דאין דיניהם דין כיון דקבלום עליהם עש"ב

ועם שאינה קושיא כלל דמנ"ל דאיירי מור"ם היכא שבאו מאליהם בלא כפיה דאימא דאיירי הכא ע"י כפיה וכמ"ש מהר"ם מלובלין שהיכא שדנו ע"י כפיה אין דינהם דין אלא דאפי' לפי שטתו שבאו מאליהם אפ"ה לק"מ דלא תימא דאוהב ושונא אפי' קבלוהו מהני וכדכת' מהריק"ש קמל"ן מור"ם דלא כהריק"ש ז"ל

איברא דעל מרן בש"ע יש לדקדק שהביא ץ לשון הרמב"ם כמנהגו והשתא יש לדקדק עליו בממ"נ דאם כוונתו כמו שביאר בב"י דאפי' שונא גמור אינו אסור מדאורייתא ובדיעבד דינו דין קשה כיון דרש"י והרא"ש והתו' והמרדכי כולהו ס"ל דאפי' בדיעבד אינו דין ומצורף לזה דהכי משמע דעת הרי"ף וכמו שדקדק הב"ח מדבריו והר' נאמן שמואל בתשו' סי' ע"ד אם כן היה ראוי מרן כא ןלפסוק כדעת הריף והרא"ש והתו' ודעמייהו כמנהגו ואפי' את"ל דאין הוכחה בדברי הרי"ף ז"ל הרי גם בדברי הרמב"ם ליכא הוכחה דיתכן דעת הרמב"ם לפסול אפי' בדיעבד וא"כ איך מניח את הודאי שפוסלים להדיא אפי' בדיעבד ותופס לשון הרמב"ם המסופק ואם כוונתו בש"ע כמ"ש בכ"מ דאפי' בשונא שאינו גמור פסול בדיעבד וכמו שהבין מהריק"ש יותר יגדל התימא על מרן דאיך פוסק דאפי' שונא שאינו גמור פסול אפילו בדיעבד אפי' נימא דהרמב"ם הכי ס"ל מ"מ דעת יחידית היא זאת שכל הפוסקים חלוקים עליו בזה ודעת זו בטלה ברוב דכולהו ס"ל דמה שאמר רב פפא לא לידון איניש למאן דסני ליה אינו אלא לכתחלה וכן הוכיח הב"ח מברייתא דסנהדרין ע"ש וצריך תלמוד באופן שעלה בידנו דסתם אוהב ושונא שאינם גמורים יכולין לדון לכתחלה ע"י ברירה שזבל"א וזבל"א כיון דמדינא דאורייתא כשרים לדון והשתא יש לידע דהמחותנים אם ראויים לדון זא"ז ואת"ל דאינם יכולים אם ע"י ברירה יכולין כדין אוהב שאינו גמור או דילמא כדין אוהב גמור דיינינן להו ואפי' ע"י ברירה אינם יכולין לדון לכתחלה ע"י כפייה ולכאורה שאינם יכולין לדון זה לזה דהא בב"י הביא משם מהריק"ו דכשרים לדון ומסיק בשם גאון דאינם כשרים דמדהביא דברי הגאון באחרונה ובלשון אבל שנראה שדעתו כדעת הגאון ז"ל וכן עלתה הסכמת הב"ח לפסול אפילו בדיעבד וכן הסכים מהריט"ץ בסי' רל"ו ומהר"ם מלובלין בסי' ס"ג וכן מתשו' מהר"י אדרבי סימן קצ"ג שהביא ראיה ממה שאמר רב חסדא בפר' ז"ב דאבי החתן ואבי הכלה מעידים זה לזה ואם איתא דכשרים לדון לאשמעינן רב חסדא רבותא טפי דאפי' לדון כשרים ומכ"ש עדות עש"ב ולע"ד דאינה ראיה כלל ואדרבה יש להביא ראיה ממנה להפך דהא קאמר בגמרא דמעידין זל"ז ולא דמו אהדדי כעוכלא לדנא משמע דמחמת קורבה הוה ס"ד למפיסלנהו וכפרש"י ז"ל לא נתקרבו ראובן ושמעון בכך וכשרים להעיד זה לזה בכל עדות ואם איתא דיש להם דין אוהב איך קאמר רב חסדא סתם דמעידין דמשמע לאשמעינן דכשרי' אליבא דכ"ע דאין בהם קורבה כלל והא עדיין פלוגתא דתנאי דאליבא דר"י פסולין להעיד משום אוהב אלא ודאי דאינם בכלל אוהב כלל שהרי מצינו כמה וכמה שהמחותנים אינם אוהבים זה לזה וא"כ לא שייך רב חסדא לאשמעינן דדנין דפשיטא דדינם כשאר אינשי ואם הם אהובים כשושבינין הרי מבואר דין האוהב אלא דהוה ס"ד דיש בהם צד קורבה ובא רב חסדא לאשמעינן דלית בהו קורבה והא דלא קאמר דנין יתכן דהוו כסתם אוהב ולכתחי' ממדת חומרא וחסידות לא יהיו דנין אבל מדינא לא מפסלי וגם מהריק"ו מודה דבמדת חסידות לא יהיו דנין זא"ז אלא שלא יכול הבע"ד לפסלו מש"ה קאמ' רב חסדא דמעידין זה לזה

שוב ראיתי להרדב"ז ח"ב סי' תקל"ט שהסכים לדברי מהריק"ו ודחה תשוב' הגאון ודקדק מדברי הרמב"ם והרא"ש והטור דס"ל דכשרי' לדון ועם שאין ראיותיו מכריחות שיש לדחות בפשיטות דאפשר דמחותנים הם בכלל האוהב שאסור לדון ואינו צריך הרמב"ם ליחד להם הדבור. עם כל זה הרי מסיק וכתב והביא תשובת הרי"ף ז"ל שהיא הפך דברי הגאון שכתב הרי"ף להדיא דאם דיין קבוע הוא אינו יכול לפסלו אלא דוקא אם הוא דיין שאינו קבוע אינו יכול לכופו לדון לפניו עש"ב וא"כ מ"ש מהר"י אדרבי דהרמב"ם מודה להגאון ליתא דאדרבה נמשך אחר דעת רבו הרי"ף ז"ל גם מ"ש דאפילו יאמר הרמב"ם בפי' שכשר לדון כיון שמצינו דברי הגאון אפי' מהריק"ו היה פוסק כהגאון וראיה מניה וביה שכת' בשורש צ"ד אם ימצא פוסק אחרון הפך הגאון איכא למימר דלא שמיע ליה דברי הגאון ואי הוה שמיע ליה הוה הדר ביה וא"כ אפי' יפסוק הרמב"ם להפך לגאון איהו שומע עכ"ל. אחרי המחילה הראויה מכת"ר דברים אלו לא ניתנו ליאמר ולא דקדק בדברי מהריק"ו שכתב אם ימצא פוסק אחרון ועל אדוננו הרמב"ם לא יאמר פוסק אחרון ואלו היה רואה דברי הגאון היה חוזר בו אלא אדרבה אנו אומרים שראה כל תשובות הגאונים ואת אשר בחר הקריב אליו ושאינה ראויה בעיניו דחה אותה מהלכה ואדרבה על רבי' הרמב"ם יאמר הלכתא כבתראי ומכ"ש השתא דראינו לתשו' זו של הרי"ף שהיא הפך הגאון דליה להרי"ף אנו שומעים ובודאי שכל אלו הפוסקים שפסלו במחותנים וגם הב"י דאסיק משם גאון משום דלא ראו תשו' הרי"ף ז"ל דאלו ראו ודאי דלא הוו פליגי עלה ויתכן דמש"ה השמיט בש"ע דברי הגאון משום דבעת שחבר הש"ע ראה תשו' זו של הרי"ף ואיך שיהיה לכתחלה ראוי לחוש לס' הגאון ודעמיה אבל בדיעבד דינהם דין וע"י ברירה יכולין לדון לכתחלה ואפי' הגאון מודה וכמ"ש הרדב"ז ומ"ש מהריט"ץ דדינם כאוהב גמור ופסול מן התורה ולפי דעתו דאפי' ע"י ברירה אינם יכולין לדון אחרי המחילה ליתא דלא הוו אלא כסתם אוהב דעלמא ויכולים לדון ע"י ברירה כנלע"ד ונכון: