מר ואהלות טז

דשותק ומכוין ואינו עונה יראה דהרא"ש והטו' דקאי כוותיה ומרן ז"ל יראה לע"ד דלית להו דינא דהש"ל דשתיקה הוי הפסק אלא דלכתחי' הוא דחיישינן לה לס' מור"ם והלבוש אמנם נשאר לנו ליישב דאיך מרן הב"י הביא דברי הש"ל בסתם בסי' ר"ו ולא נחלק עליהם אשר ע"כ יראה לע"ד דפי' דברי הש"ל דקאמ' והמברך על המצו' לעשות' או על דבר לאוכלו ולא עלתה בידו לפי שעה ונתעכב מעט ועלתה בידו וכו' הכוונה הוא שאירע אותו אונס כמו שמורה פשט דברים אלו שלא היה יכול לעשות המצוה מיד בזה דוקא אית ליה דאם שהה יותר מכ"ד צריך לחזור ולברך ושפיר מייתי ראיה ע"ז מדין הברקים שאמרו בהירוש' שהיה יושב בב"ה וכו' דהתם נמי אנוס ואינו יכול לברך וכן משמע מפשט סוף דבריו שכת' טפי מהכי חשיבא הפסקה בין וכו' שדוקא באונס קאמר דשתיק' מעכבת אבל אם לא היה אנוס ושתק בין הברכ' למצוה מודה הש"ל דלא הוי הפסק וכה"ג אשכחן שחלקו התו' והרא"ש והראב"ד גבי ק"ש ותפלה דהא דאם שהה כדי לגמור כולה דחוזר לראש היינו דוקא באונס אבל אם היה יכול לקרות ולהתפלל ושהה אפי' כדי לגמור את כולה חוזר למקום שפסק וכמו שנתבאר כל זה לעיל באורך מש"ה הביא מרן דברי הש"ל בסתם ולא כתב עליו כלום דלא אשכחן להפוס' שדברו בזה דאם נשתהה באונס בין הברכה למצוה אי הוי הפסק אי לאו כנלע"ד פשוט בפי' דברי הש"ל ודלא כמו שהבין הר' גו"ר דדעת הש"ל דכל שתיק' הוי הפסק' וכמו שנראה נמי מדברי המג"א ז"ל אלא אף הש"ל אזיל ומודה בסבר' ה"ר גרשום דשתיקה שלא באונס אפי' מרוב' שהוא יותר מכ"ד לא הוי הפסקה ואפי' לס' הר' גו"ר והמג"א דדעת הש"ל דבכל גוונא דשתיקה הוי הפסק' לא פסקינן כוותי' כיון דפשט דברי מרן בכל המקומות שהבאתי לעיל משמע דס"ל דלא כהש"ל והרמג"א גופיה פסק דלכתחילה הוא דלא יפסיק אבל בדיעבד א"צ לחזור ולברך וכמו שפי' בכוונת דברי מור"ם שכך ס"ל באופן שדין זה דשתיק' הוי הפסק וצריך לחזור ולברך ליתיה לע"ד אלא דוקא דבור או דברים אחרים

עוד הביא כת"ר דברי מרן ב"י בסי' ח' שכתב דהליכ' מביתו לבה"כ לא חשיבא הפסק האריך בביאורם דמדברי הב"ח יראה דמפרש אותם דלאו דוקא הליכ' אלא ה"ה שהיה אבל המג"א והמג"ד מפרשים דבריו דדוקא הליכ' הוי הפסק ולא שהיה גם מה שהקש' המג"ד על דברי מרן מדברי התו' דמ"ש מדברים דאין ההלוך מצד עצמו הוי הפס' אלא כשהיה כדי הלוך ועפ"ז הקש' עוד כת"ר על מרן ז"ל דמשמע דס"ל דהליכ' הוי הפסק ולא השהיה דמשמע דלא ס"ל כהש"ל וזה הפך ממ"ש בסי' ר"ו דמייתי סברתו בסתם משמע דס"ל כוותיה ותי' דמרן ס"ל דדוקא בין הברכה לעשיית המצו' השהייה חשיבא הפסק אבל גבי טלית דכשברך עשה מצוה ועל סמך אותה ברכ' רוצה ללבוש טלת אחר בבהכ"נ לא הוי השהייה הפסק ובעינן שיעש' אופן שיהא ניכר שהסיח דעתו ואינו ניכר הסח הדעת אלא בהליכה אבל לא בשהיה ולכן אם מתפלל בביתו לא מסח דעתיה אלא א"כ הפסיק בשיחה והקש' ע"ז ממ"ש הרשב"א והרא"ש שאם הפסיק בין מצוה למצו' כמו גבי תפילין דהיינו כאלו הפסיק בין ברכה לעשיית המצוה ותי' דה"ד במצוות של חובה אבל הכא גבי טלית דרשות הוא דאי בעי לא ילבש לא חשיבא הפסק' אלא א"כ סח או הסיח דעתו בהליכ' אבל בשהיה לא אסיח דעתו וסיים וכתב דלפ"ז קשה מה שהקשה הט"ז דהכא מדין הסח הדעת נגעו בה הילכך היכא דאיכ' 'למיחש להסח הדעת כגון בהליכ' חוזר ומברך אבל אם שהה שהה אין בכך כלום משום דלא הוי בין הברכה לעשיית המצוה זהו תמצית דבריו נר"ו

ואנכי רואה דתירוצא לא קא חזינא על קושיית הט"ז דעדיין קשה דאם איתא דיש חלוק בין השהיה להליכ' דבהליכ' הוי הסח הדעת ולא בשהיה א"כ איך הוכיחו התו' דבשהית כ"ב אמה לא הוי תכף לנטיל' ברכ' ממ"ש בגמ' גבי הילוך דהלוך כ"ב אמה לא הוי תכף אימא שאני הלוך שעוש' הסח הדעת מהלך כ"ב אמה לא הוי תכף אלא ודאי מזה יראה דהשהיה והליכ' שוים ואין חילוק ביניהם וא"כ כאן דלא הוי השהיה הפסק הה"נ דליכא ומה שהי' נמי בקושייתו על מרן דבהליכ' הוי הסח הדעת ולא בשהיה ליתא למ"ד דכבר כתב משם התו' דעקר טעמא דהדבור דהוי הפסק' משום דהוי הסח הדעת וא"כ אם איתא דס"ל למרן כהש"ל דגם השתיק' הוי הפסק א"כ מוכרח לו' דהשתי' עוש' הסח הדעת וא"כ הכא גבי טלית כמו שהליכ' הוי הפסק משום הסח הדעת ה"נ הול"ל דהשהיה הוי הפסק משום הסח הדעת אלא ודאי מזה יראה בבירור דלא ס"ל למרן כהש"ל אלא אית ליה דכל שתיק' לא הוי הפסק' שצריך לחזור ולברך דלא הוי הכח הדעת בשתיקה

היוצא מכל האמור דבנ"ד הפסק שתיקה לא הוי ברכ' לבטל' לפי דעת הרא"ש והטור ומרן ז"ל וכ"ש לפי מה שפי' לע"ד דאף הש"ל לא קאמר אלא היכא שהוא נאנס דאפשר שמחמת האונס לא תבא לידו המצוה כלל ובזה דוקא הוי הסח הדעת יותר מכ"ד אבל בנ"ד דלא אירעו אונס בשיהוי המצוה אלא התקיע' היא על סדר הברכות ועומד ומתפלל עם הצבור כדי לשמוע התקיעות מסתמא לא אסח דעתיה ולא הוי ברכתו לבטלה וכמו שכתבו הרבנים ז"ל

ברם עדיין יש להסתפק בנ"ד כיון שמפסיק בין הברכה לתקיעה בדבור דהיינו באמירת אשרי ותפלה אי חשיב הפסק או לאו וראיתי לכת"ר שפשט לזה ממ"ש הרמ"א להדייא בסי' תקצ"ב ס"ק ה' ופשוט דאם סח בין ברכה לתקיע' מענין תפלה דצריך לחזור ולברך ול"ד למש"ל דאם סח מצרכי הסעודה אעפ"י שאינו צורך המוציא א"צ לברך דהתם המוציא נמי צורך סעודה הוא משא"כ כאן דמה ענין תפלה לתקיעה וכמ"ש במרדכי ומ"ש רמ"א דתפלות לא הוי הפסק היינו בין תקיע' לתקיע' אבל בין ברכ' לתקיע' הוי הפסק וצריך לחזור ולברך וא"כ הכא בנ"ד שמפסיק בתפלות בין הברכ' לתקיעו' דמעומד דעלייהו קאי הברכה דהוי הפסק וצריך לחזור ולברך עכ"ל. ולי יראה דליכא ראייה כלל מדברי הרמ"א לנ"ד דמאי דקאמר דאינו ענין תפלה לתקיע' היינו דוקא בין הברכ' לתקיעות דמיושב דכיון שהתקנה הוא שיברך ויתקע מיושב ואח"כ יתפלל ויתקע על סדר הברכות א"כ בין הברכה לתקיעות דמיושב