מר ואהלות טו

אמרי' שהדבור כמו השתיקה אבל לחומרא לעולם אימא לך דאע"ג שהדבור מפסיק השתיק' אינ' מפסקת וכדברי ה"ר גרשום ז"ל

עוד הביא דברי הלבוש בהל' תפילין סימן כ"ה שכתב הא דאמרי' וכו' ולברך מחמ' השתיקה עש"ב: וכת' עליו כת"ר מדבריו נראה דכללא כייל דבכל ענין א"צ לחזור ולברך מחמת השתיק' וכו' והקש' דמנ"ל הך כללא הפך הש"ל דמייתי מרן בב"י בסתם והגיהו מור"ם ואין לו' דמאי דמייתי מור"ם אינו אלא לענין דהוי הפסק' אבל לא לענין שיחזור ויברך דזה מנין לו ובב"י לא כת' אלא בסתם שומע בעונה לענין לצאת י"ח ענייה אבל לענין שיחשב להפסק לא הוי כעונה ואיכא למימר דדוקא לענות אמן אחרי שצורך הוא לו הוא דהקלו בשותק וכמ"ש הב"י בשם המרדכי אמנם בעלמא אם שותק שלא לצורך אה"נ דצריך לחזור ולברך וכמ"ש הש"ל והקשה נמי מדבריו בסימן מ"ז גבי ב"ה ומחמת זה נדחק בדברי הלבוש דלאו כללא כייל זהד"ק

ואנכי אומר דכת"ר דלי לן חספא ואשכחנא תות' מרגלית' דמהאי דינא יראה לע"ד דשתיק' לא הויא הפסק' בעלמא כדבור דכיון דפסקינן דלדבר הוי הפסק' ולשחוק ולכוין מותר אם כן משמע דעניית אמן אין צורך לו בין תפילין לתפילין דאם צורך הוא לו אפי' לדבר מותר ולא הוי הפסקה שהרי אפי' הברכה לעשיית המצוה דבור לצורך לא הוי הפסק וא"כ אם איתא דקי"ל בעלמא שדין השתיקה והדבור בור שוים כמו שהדבור מפסיק בין הברכה לעשיי' המצו' שלא לצורך ה"נ שתיק' יותר מכ"ד א"כ ה"נ בין תפילין לתפילין כמו שדבור עניית אמן הוי הפסק ה"נ הול"ל דאם שותק ומכוין הוי הפסק אלא ודאי מזה יראה בבירור דשתיקה בעלמא לא הוי הפסק אפי' שלא לצורך ומש"ה פסקינן כאן דהדבור בעניית אמן הוי הפסק אבל אם שותק ומכוין לא הוי הפסק ודברי הלבוש ומרן ב"י הולכים על כוונה א' דשתיקה לא הוי הפסק והמרדכי שהביא הב"י דחשיב עניית אמן הוא צורך לו הרי התיר אפי' דבור לענות אמן ואדרב' אית ליה דצריך לענות אמן אפי' לכתחי' כמ"ש הב"י ומאי מייתי ראייה מינה לפסק הב"י דלדבר אסור והוי הפסק ושותק ומכוין מותר מטעם שצורך הוא לו הא ודאי אלו הוה ס"ל למרן דעניית אמן הוי צורך הוה מתיר אפי' לדבר אלא ודאי מזה מוכח בבירור דס"ל דא"צ לו עניית אמן ואפ"ה פסק דשותק ושומע א"כ משמע דס"ל בעלמא דשתיקה לא הוי הפסק ולכתחי' הוא דחיישי' בעלמא בשתיקת הרשות אבל בכאן שהוא שותק ומכוין לדבר מצוה מותר אפי' לכתחילה וחובה הוא עליו ומה שהקשה על הלבוש מדברי מור"ם שפסק כהש"ל יותר הו"ל להקשות עליו מדבריו אהדדי שבסי' ר"ו כתב הלבוש גופיה וז"ל כל אלו הברכות צריך שלא יפסיק בין וכי' יותר מכ"ד וכו' א"כ הרי הוא גופיה פסק כהש"ל אמנם כבר נתבאר בתחלת דברינו דאין כוונת מור"ם לפסוק כהש"ל לגמרי אלא דלכתחלה הוא דקאמר והכרחנו לזה בראיות ברורות ומדברי הלבוש ג"כ בסימן מ"ז גבי ב"ה נמי ל"ק דכבר נתבאר לעיל בשם התו' דעקר טעמא שהדבור מפסיק משום דהוי הסח הדעת וא"כ שפיר קא מקשה הלבוש דהנה בתחלה פסק ואפילו יפסיק הרבה שעות בין הברכה והלמוד אין קפידא וכו' וא"כ כיון שמפסיק כ"כ הוי הסח הדעת וע"ז שפיר קא מקשה דקי"ל שאם בירך והפסיק ולא אכל מיד דהיינו שהפסיק בדבור הפסיד ברכתו משו' דהוי הסח הדעת א"כ ה"נ הוי הסח הדעת וע"ז משני כיון שחייב לעסוק תמיד כשמפסיק בין הברכ' ללימוד בין בדבור בין בשהות הרבה לא הוי הפסק דלא מסח דעתיה מאחר שבאותו זמן גם כן היה חייב ללמוד ומוכרחים אנו לפרש דברי הלבוש כך שהרי בסימן קס"ז לא כתב אלא אם שח בין הברכה לאכילה הוי הפסק ולא כתב דשתיק' הוי הפסק וא"כ איך תלי תניא בדלא תניא ועפ"י דרך זו מתפרשים נמי דברי מרן ב"י שהקש' הלבוש ואזדא לה ראיית הרב גו"ר שהוכיח מלשון מרן הב"י בהאי דינא דפס' כהש"ל דליתא לע"ד

ואנכי יראה לע"ד להביא ראיה ברורה מדברי הרא"ש דס"ל אפי' שתיקה שלא לצורך לא הוי הפסק דלא כהש"ל שכתב הטור בסימן כ"ה וז"ל וראיתי לא"א שמיד אחר שקשר של יד על הזרוע היה מניח של ראש קודם שהיה כורך הרצועה סביב זרועו וכו' עש"ב. וכתב ב"י כ"כ הרא"ש בתשובה ונ"ט מפני שברכת תפילין של יד שייכא גם על של ראש וכו' ע"ש. הרי שכתב הרא"ש להדייא דברכה של יד שייכא גם על התפילין של ראש וכריכת הרצוע' שלא לצורך דאינה ממצות הנחת תפילין ואפ"ה כתב טוב לאחר אותה אבל אם לא איחר אותה אף על גב ששוהא בין הברכה לתפילין של ראש בכריכת הרצועה שהיא ודאי יותר מכ"ד אפ"ה לא הוי הפסק להצריכו לחזור ולברך כמו דבור באופן שמזה מוכח בבירור דלא ס"ל הרא"ש כהש"ל וכן פסק מרן בש"ע סעיף י"א וז"ל אחר שקשר של יד על הזרוע יניח של ראש קודם שיכרוך הרצועה סביב הזרוע ולא כתב דאם הניח אחר שקשר צריך לחזור ולברך וכן מורים פשט דברי מרן שם דשתיקה אפי' שלא לצורך לא הוי הפסק שכתב בסי' ט' אסור להפסיק בדבור בין תפלה של יד לתפלה של ראש ואם הפסיק מברך וכו' ומדפירש דבריו להדיא אסור להפסיק בדבור ולא סתם למלתיה דהול"ל אסור להפסיק ותו לא משמע דס"ל דדוק' דבור הוי הפסק אבל לא שתיק' אפי' שלא לצורך וכבר נתבאר בדברי הרא"ש דבין תפילין לתפילין עדיין מקרי בין הברכ' לתחי' המצו' ובדבריו של כת"ר ג"כ מבואר הכי מטעם שכתבו הרמב"ן והרשב"א משום דהוי חובה ללבוש אח"כ תפילין של ראש וכן יראה מדברי מרן הש"ע סי' רע"א סעיף ט"ו שכתב קדש וקודם שיטעום הפסיק בדבור חוזר ומברך בפה"ג שגם כאן פי' למלתיה הפסיק בדבור דוקא וכן נמי בסימן קס"ז גבי בין הברכ' לאכיל' לא הזכיר אלא שיחה בעלמא וכן נמי בי"ד סי' י"ט כתב לדבר בין הברכ' לשחיט' וכו' ע"ש ומה שכתב כת"ר דנקט דבור לדיוקא דבצרכי השחיט' אפי' דבור מותר קשה שהרי הטור כתב נמי וז"ל צריך שלא ידבר בין ברכ' לשחיט' וכו' צריך לברך פעם אחרת ולא כתב ואם דבר בצרכי סעודה עודה מותר וא"כ אמאי נקט דבור דוקא ובודאי אלו הוה ס"ל למרן כש"ל לא הוה משתמיט בכל המקומות הני שזכרנו ללמדנו דגם שהות יותר מכ"ד הוי הפסק וצריך לחזור ולברך באופן שמכל זה ומדינא דלעיל