מר ואהלות קנג

אם טעה בד"מ חוזר ומטהר ומתיר וה"מ מטומא' לטהרה וכו' אבל בחיוב וזכות חבירו המומחה ממנו חוזר ומזכה ולזה הסכי' הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל והקשה הר"ן על דבריהם דא"כ באד"מ לא היה צריך לאוקומי טמא את הטהור בדאגע בהו שרץ וכו' דבלא"ה מה שעשה עשוי משום דשוייא חתיכה דאסורה ולכנ"ל דאפילו טעה בשק"ה מחזירין הוראתו והסכמתו כנ"ל להלכה אבל למעשה אין בי כח לחלוק על אבות העולם ואנכי העבד אברהם נלע"ד דלק"מ שהרי כ' התו' בפרק הגוזל קמא והרא"ש בפרק אד"מ וז"ל ועוד קשה כיון שעשה להם הזק על פי דיבורו שא"א בחזרה אמאי לא מחייב אפי' אליבא דרבנן דלא דייני ד"ד וכו' אלא ודאי דכל היכא דקם דינא אפי' כמעשה חשיב ולא כגרמא וחייב אפי' לרבנן וכו' והא דמפרש התם טמא את הטהור דאגע בהו שרץ אגב אחריני מפרש להו עכ"ל ואם כן מאי ק"ל להר"ן מההיא דאמרי דאגע בהו שרץ דאע"ג שהרא"ש תי' ג"כ שם וז"ל א"נ האמת מפרש דסוגיא דהתם אליבא דר"ח ע"ש היינו משום דלר"ח אי לא נשא ונ"ב הדר דינא אבל לדידהו להראב"ד והרמב"ן והרשב"א דבאסור והתר לא הדר דינא וא"כ או ס"ל דלית הלכתא כר"ח בהא או דס"ל אפי' ר"ח מודה בזה א"כ ע"כ הא דאוקמא בדאגע בהו שרץ היינו אגב אחריני נקט לה והש"ך בס"ק י"ד אות י"ד תי' דגם ר"ח מודה באיסורא דלא הדר דינא והא דמוקי' דאגע בהו שרץ לא משום דלא תיקשי אמתני' דפ' אד"מ דקתני מחזירין אלא משום כיון דאוקמא ר"פ למתני' דבכורות בנשא ונ"ב אלמא דהיינו כרבנן דלא דייני ד"ד דאי לר"מ אפי' לא נשא ונ"ב וא"כ אמאי חייב בטמא את הטהור ולכך צריך לאוקמא בדאגע בהו שרץ עכ"ל ותמהני על תי' זה דהא כתבו התו' והרא"ש בהדיא דכל היכא דקם דינא בדיבור כמעשה חשיב ולא גרמי ואפילו לרבנן מחייב ואם כן כיון דס"ל דבאיסורא שוייא חתיכה דאיסורא א"כ אפי' לרבנן מחייב דהוי כמעשה והדר תי' הר"ן לדוכתיה שוב ראיתי להש"ך לעיל ס"ה אות ו' שדחה דברי התו' הללו שכתבו דדמי למפגל בידים וכתב עליהם דלא דמי דהתם בדיבורו בשעת שחי' שעבד מעשה פיגל אבל הכא ליכא מעשה וא"כ לשי' אזיל ומש"ה כ' הכא דלרבנן פטור אבל עכ"ז הר"ן שהקשה הכי ע"כ ס"ל כהתו' והרא"ש וגם הראב"ד והרמב"ן מנ"ל דלא ס"ל כהתו' והרא"ש בזה הן אמת שראיתי להרמב"ן בדינא דגרמי שלו בסוף בתרא ובספר המלחמות בפרק אד"מ שכתב על האי מתני' דדן את הדין לדברי האומר אין מחזירין וקם דינא דמחיי' מדינא דגרמי ע"ש. הרי מ"ש להדיא מדבריו דלרבנן דלא מחייבי בד"ד פטור וגם משמע דלמ"ד מחזירין תו ליכא ד"ד ואם כן לר"ח דס"ל דבלא נשא ונ"ב מחזירין וליכא בדין ד"ד אלא דוקא בנזיקין וכמ"ש הרי"ף והרמב"ן בסה"מ ס"ל כרי"ף דקי"ל כר"ח דחוזר בלא נשא ונ"ב אפילו אליבא דר"מ דלא דיינינן בהא ד"ד וכו' ע"ש באורך וא"כ היכי כתב הכא כהראב"ד והרשב"א דבדבורו נעשת חתיכה דאסורא ושוב א"י להחזירו אפילו גדול ממנו כיון דס"ל כר"ח ובשלמא להראב"ד והרשב"א כיון שהם ס"ל כר"ש דקם דינא ואינו חוזר בשק"ה מש"ה כ' כאן דא"י להחזיר כיון שכבר קם דינא ונעשי' חתיכ' דאיסורא אלא להרמב"ן ז"ל דס"ל כהרי"ף וכר"ח למה אינו מחזירו אלא בע"כ דס"ל דשאני איסורא מממונא שכבר נעשית חתיכה דאיסורא ואפילו אליבא דר"ח דלא קאמר ר"ח דחוזר אלא בממונא אבל באיסורא מודה וכמ"ש הש"ך וא"כ מ"ש הש"ך דהא דאוקמא דאגע בהו שרץ וכו' אלמא דהיינו כרבנן דלא דייני ד"ד דאי לר"מ אפי' בלא נשא ונ"ב אחרי המחילה ליתא דגם לר"מ בעינן לאוקמא בנשא ונ"ב דאי לא נשא ונ"ב אם לר"מ פטו' דלית ליה לר"מ בדייני ד"ד כמו שס"ל להרי"ף והרמב"ן ז"ל וא"כ מוכרח בזיכה את החייב לאוקמי רבינא כגון שהי"ל משכון דאל"ה שלא נשא ונ"ב אם כן גם לר"מ פטור דכל שלא נשא ונ"ב מחזירין וכיון דמחזירין תו ליכא ד"ד דלאו מידי עבד ואם כן מוכרח לאוקמא לההיא מתני דדן וכו' בנשא ונ"ב כדי שתבא גם אליבא דר"מ ולא משו' דאתי' כרבנן וא"כ דלר"מ אליבא דר"ח באיסורא אינו חוזר והוי חתיכה דאיסורא א"כ אמאי אצטריך לומר בטמא. את הטהור דאגע בהו שרץ הא כיון דנעשית חתיכה דאיסורא מחייב אליבא דר"מ דדאין ד"ד כיון דקם דינא ואינו חוזר אליבא דהרמב"ן בטמא את הטהור ודוחק לומר דאוקמא בהכי לאשמעי' דגם רבנן מודו בה אע"ג דלית להו דינא דגרמי דמאי נפקא לן בזה כיון דלית הלכתא כותייהו אלא ודאי דמה שתי' התו' עקר דאגב אחריני נקט וכו' וכמו שתי' התו' לשיטתם ה"נ יתרצו הרמב"ן ורשב"א וראב"ד ואה"נ דבלא אגע בהו שרץ כבר נאסרו עפ"י דיבורו של הח'

אמנם מאי דאיכא למידק על דברי הר"ן ז"ל שכתב דלענין מעשה אין בו כח לחלוק על אבות העולם והרי התו' ס"ל להדייא כן שהרי כתבו אלא א"כ יכול לחזירו כגון טועה בד"מ או בשק"ה וסוגיא כאידך דבהא אמרי' בפ' אד"מ דמה שעשה עשוי אם נשא ונ"ב עכ"ל. הרי מבואר מדבריהם דבשלא נשא ונ"ב חוזר וכ"ש אם יש גדול ממנו להחזירו ומודה לו שטעה והגם שכתבו כן אליבא דר"ח ש"מ דס"ל דהלכתא כאוקמתא זו וכיון דאיהו גופיה ס"ל כהרי"ף דהלכתא כר"ח וכמ"ש כן כחי' פ' אד"מ וגם הרמב"ן והרמב"ם הכי ס"ל כהרי"ף א"כ איך לא מלאו לבו לחלוק עליהם לענין מעשה מכח דברי התו' שגם הם אבות העולם וכמ"ש כן להדיא פ' אד"מ נשאל לח' ואסר לו יכול לישאל לאחר ולהתיר לו

אמנם לכאורה ק"ל בדבריהם דמהכא משמע דס"ל כר"ח ובפרק אד"מ מבואר להדיא שפסקו כאוקמתא דר"י ור"ן דכשיש גדול מחזיר שהרי כתבו כשיש מומח' ממנו מחזירו וכשאין מומחה ממנו מ"ש עשוי וא"כ ע"כ דס"ל דמה שאמר ר"ש טעה בד"מ חוזר ובשק"ה אינו חוזר היינו היכא דליכא גדול להחזיר אבל אי איכא גדול להחזיר לכ"ע מחזירין וזה ממ"ש כדעת בעל העטור והנ"י ז"ל שהבאנו לעיל ולר"ח אף בדליכא גדול להחזיר אי לא נשא ונ"ב חוזר וכ"ש בדאיכא