מר ואהלות קנ

הראב"ד ז"ל אבל הגאון ודאי שנוכל לומר דס"ל כהעטור והנ"י ז"ל וגם הש"ך אזיל לשיטתיה לעיל דס"ל דאין גדול מחזיר אלא דוקא למומחה וקבלוהו אבל למומחה ולא קבלוהו או להדיוט וקבלוהו אין הגדול מחזיר שלא כדברי הנ"י ז"ל ולע"ד דדברי הנ"י נכונים ומוכח מדברי העטור דעתיה ומכ"ש השתא למאי דכתיבנא דגם הגאון הכי ס"ל ומאי דלא אשמעינן הגאון ז"ל היכא דליכא גדול להחזיר אז מ"ש עשוי וכו' אפי' ישנו לפנינו וחייב לשלם אי משום דלא אצטריך לאשמעינן לזה בהדיא שכבר נכלל במ"ש הגאון יש מן הדין להוציא ממנו והיכי קאמר מן הדין אם לא דאיירי שיש גדול ואי משום דמסתמא יחיד הדיוט שדן יש גדול המינו לברר טעותו

אמנם לא נשאר מדברי הגאון כ"א מה שסיים בזמן שנשא ונ"ב וכו' דההיא אליבא דר"ח ואיהו פסק דלא כר"ח אלא כר"ן ור"ש וס"ל דקי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי אפי' בדין ואם כן ע"כ ליתא להאי סיומא בדברי ר' האי גאון וט"ס יש בלשון העטור והעיקר כמו שהעתיקם הרא"ש ז"ל בלא האי סיומא דגם במ"ש העטור בבא ד' מומחה וכו' ל"ש וכו' ע"כ דיש ט"ס וכמ"ש הש"ך עצמו ע"ש א"נ י"ל דבתשו' פסק כר"ח וחזר בו ממ"ש דקי"ל כר"ן וכר"ש ומ"ש הש"ך לעיל בס"ק י"ד אות ז' דכן מבואר דעת העטור באות פסק דין שכתב וז"ל אמר ר"י וכו' ולית הלכתא כותיה עכ"ל אחרי המחי"ר נלע"ד אדרבה דדעת העטור הפך מ"ש וכמש"ל בדעתו וכמו שהבין הנ"י בדעתו עקר שהרי כתב לעיל דר"ן ור"ש מודו בשאין גדול ממנו וטעה בשק"ה ל"ש נשא ונ"ב ל"ש לא נו"ב בכולהו קם דינא ור"ח פליג עלייהו ואמ' אידי ואידי בשאין גדול ואידי ואידי בטעה בשק"ה דאי יש גדול לכ"ע חוזר וליכא פלוגתא כלל ול"ק מתני' דחוזר עכ"ל הרי מבואר דס"ל לר"ח דתרתי מתני' ההיא דמחזירין וכו' וההיא דדן וכו' בשאין גדול דאם יש גדול גם ההיא דדן וכו' חוזר וא"כ ע"כ הא דכת' העטור לקמן בבא ד' שאינו מומחה וטעה בשק"ה וקבלוהו ולא נשא ונ"ב וכו' לר"ח הדר דינא ולית הלכתא כותיה היינו דלר"ח אע"ג דאין גדול עכ"ז ס"ל דחוזר ובהא לית הלכתא כותיה אלא הלכתא דדוקא היכא שיש גדול הוא דחוזר וכת' הב"ח דלענין הלכה נראה לפסוק בזו דחוזר כיון שגם הרי"ף ס"ל הכי וכ"ה דעת המאור והעטור ע"ש דלא כהרא"ש ז"ל וכת' עליו הש"ך דאדרבה מבואר דעת המאור להפך דס"ל כהרא"ש ומוכח שם מדבריו שגם דעת ר' האי גאון כן שהרי כת' וכו' עכ"ל ותמיה אני עליו דהיכי כ' שגם דעת ר' האי גאון כן והרי כ' הרי"ף בשם הגאון וז"ל וחזינן ליה נמי דקאמר דהאי דאוקימנ' למתני' דדן וכו' בנשא ונ"ב כי היכי דלא ליסתמא כר"מ דה"ד וכו' ה"ז חייב לשלם עכ"ל הרי מבואר להדיא דדעת הגאון ז"ל דס"ל כר"ע דה"ד כשא"א להחזיר אבל כשאפשר להחזיר חוזר הדין ואינו משלם וטעמא כמ"ש הנ"י ז"ל אף דקי"ל כר"מ וכו' שאני הכא כיון דאיכא תקנתא בחזרה דבעל דבר שתפס שלא כדין לא מחיי' הדיין וכו' ע"ש והיינו ע"כ בדאיכא גדול שמחזיר ומברר טעותו אבל בדליכא גדול וכו' אז א"י לחזור דמצי א"ל לאו כל כמינך שאתה אומר שטעית אלא מ"ש עשוי וכו' לדעתו שטעה וחייבו שלא כדין וכמש"ל בשם הנ"י ז"ל

וא"כ מ"ש המאור ז"ל בבבא ג' הילכך כיון דלא סביר אע"ג דקבלוהו א"כ גמיר וסביר ולא קבלוהו אפילו אין גדול ממנו היינו מתניתין דבכורות וכו' ע"כ שכן צ"ל ולא כמו שהגיה הש"ך אפי' יש גדול ממנו היינו מתני' דבכורות וכו' דא"כ הוי המאור סותר דידיה אדידיה דבתחילה הביא דברי הגאון וס"ל כותיה ולבסוף מסיק דלא כהגאון אלא עכ"ל דנוסחה הכתובה בידינו בכל ספרי הרי"ף אפי' אין גדול וכו' היא עיקר וגם בדפוס הרי"ף עם חדושי אנשי שם הכי כתובה וה"פ דבתרתי בבי קמאי שכת' המאור יש אין מחזירין ופטור ויש מחזירין ואם א"א להחזיר פטור והיינו או במומחה וקבלוהו וכו' וכמו שביאר בבבא תליתאה דאיירי או במומחה ולא קבלוהו או באינו מומחה וקבלוהי כתב דחייב הדיין לשלם וזה שכת' אע"ג דאין גדול ממנו להחזירו וא"כ כיון שאינו מבורר שטעה יש מקום לו' שלא נחייב את הדיין שהוא מוחזק בממון מספיקא לזה כת' בעל המאור שהדיין חייב והיינו מתני' דדן את הדין וכו' דקתני מ"ש עשוי וכו' וה"ט מ"ש עשוי דליכא גדול חייב לשלם והיינו מתני' דדן וכו' דלפי דעתו שהוא מודה שטעה וא"כ לא מבעייא דהיכא דיש גדול לברר הטעות דאו חוזר הדין ואם א"א להחזיר פשיטא דחייב הדיין מדינא דגרמי אלא אפי' היכא דאין גדול אפ"ה חייב לשלם והיינו מתני' דדן וכו' דאיירי בדליכא גדול להחזיר נמצא השתא לפי"ז דהמאור והעטור והגאון והנ"י בשם הרא"ה כולהו שוים דהיכא דיש גדול חוזר אפי' באינו מומחה וקבלוהו וגם הרי"ף מורה בזה וכמ"ש הב"ח ז"ל דלא כהרא"ש דס"ל דאפי' יש גדול אינו חוזר וכו' אלא להגאון ז"ל ודעמיה וכן שמעינן ועפ"י מה שהביא הרי"ף משם הגאון יש ראיה חותכת דמ"ש העטור בשם הגאון בזמן שנשא ונ"ב הוא טעות הניכר דבהדיא כ' הרי"ף בשם הגאון דאפי' לא נשא ונ"ב הדין כן לסברתו שלגאון דפסק כר"מ דדאין דינא דגרמי אפי' לגבי דיין והאי סיומא ליתיה בהגאון ז"ל וא"כ לפי"ז נעו ונדו כל הכרחות הש"ך שכתב לעיל באות ז' ח' ט' י' בס"ק י"ד שהביא ראיה לדבריו דבמומחה ולא קבלוהו או אינו מומחה וקבלוהו וכן בג' הדיוטות שקבלום או לא קבלום דאף שיש גדול שאינו מחזיר ומביא ראיה מדברי הגאון בעל המאור ז"ל שכן מבואר בדבריו עכ"ל דלא כת' הכרחות הללו אלא עפ"י הגהתו שהגיה אפי' יש גדול וכו' אבל למאי דכתיבנא שהנוסחה שבידינו היא העיקר וכמש"ל א"כ יש לפשוט להפך אדרבה מדברי המאור דס"ל דבכולהו אם יש גדול מחזיר ומה שהכריח הש"ך ז"ל דבג' הדיוטות ולא קבלום דאין הגדול מחזיר ממ"ש המאור בבבא תנינ' מומחה שיש גדול וכו' ומשמע דוקא ג' דייני' שיש חד ביניהם דגמיר וסביר הוא דמחזיר גדול וכו' לעד"ן דאינה ראיה כלל דבהאי בבא קמל"ן המאור דאם א"א להחזיר פטור מלשלם מש"ה נקט בכה"ג ביש ביניהם מומחה ומה שהכריח דבג' הדיוטו' וקבלום דאין הגדול מחזיר ממ"ש בבא תליתאה היינו