מר ואהלות יד

ובאמת תמיהא לי מלתיה דהר' פר"ח דאיך רצה להוכיח מהאי דינא דהשתיקה והדבור שוים דכמו שהדבור מפסיק ה"נ השתיקה יותר מב"ד ואדרבה מהאי דינא יראה להפך ולא מבעיא לס' התו' והרא"ש שנתבאר לעיל דאית להו דאם הפסיק בתפלה ולא שהה כדי לגמור את כולה חוזר לתחלת הברכה אבל הפסיק בשתיקה חוזר ממקום שפסק א"כ הרי ס"ל דאין השתיקה והדבור שוים אלא אפי' לס' הרי"ף ז"ל והרמב"ם דאית להו דתפלה חמירא ובכל גוונא אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש אפי' בלא אונס יראה דס"ל דאי דינא דאם לא שהה כדי לגמור את כולה בשתיקה אינו חוזר לתחלת הברכה אלא למקום שפסק שכתב הרמב"ם בפ"ד מה' תפלה יצא ממנו רוח וכו' ע"ש. והלשון הזה כת' הריף בפ' מי שמתו וחוזר לתפלתו שמזה נר' שחוזר למקום שפסק וכן מתבאר עוד מדברי הרמב"ם שם להדייא בדין נטפו מי רגליו על ברכיו וכו' ע"ש ומרן נמי שפסק כהרי"ף והרמב"ם דבתפלה בכל גוונא אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ופסק להדייא בסי' ק"ג בדין הרוח שחוזר למקום שפסק וכ"כ בסי' צ' בסופו וז"ל היה עומד בתפלה וכו' ע"ש הרי דאית ליה דאין השתיקה מפסקת לחזור לתחלת הברכה והיינו משום דשתיק' לא חשיבא הפסק' אפי' באונס וכ"כ המג"א וז"ל וישתוק ולא דמי למ"ש בסי' ע"ח דא"א להפסיק דהתם יהיה ההפסק גדול וכו' אבל הכא שתיקה לא הוי הפסק' וכן הליכה ממקומו וכו' כמ"ש בסימן ק"ג עכ"ל: ומלשון זה משמע קצת דכללא כייל לן הר' דשתיקה בכ"מ לא הוי הפסק ואלו בסי' ק"ד פסק מרן ב"י גבי הפסיקו אנס וכו' בכל מקום שפוסק אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ואם לאו חוזר לתחי' הברכה שפסק בה הר"י שמון ז"ל אפילו לס' הרי"ף והרמב"ם חלק. בין דין דשתיקה לדין הדבור וא"כ הה"נ בין הברכה לעשיית המצוה יש לחלק הכי דאם הפסיק בדבור הוי הפסק ובשתיקה לא הוי הפסק וכס' ה"ר גרשום ואיך הוכיח הפר"ח מהאי דינא שהשתיקה והדבור שוים ואדרבא איפכא יראה מהאי דינא וכמ"ש סוף דבר שדבריו צ"ע

עוד הביא כת"ר דברי הר' גו"ר בא"ח כלל א' סי' ך' וסי' מ"ג שבסימן ך' דחה דין הש"ל מסי' תקפ"ה דאם בירך ולא יכיל לתקוע כלל הב' תוקע בלא ברכה ומסתמא יש שם שהיה מרובה ובסי' מ"א כת' דהב"י ס"ל כהש"ל והביא ראיה מסימן כ"ה שפסק כהרא"ש והר"ן גבי תפילין דאין יכול לברך קודם הנחה והקש' כת"ר דבריו אהדדי גם דחה ראיותיו בטוב טעם דמסי' תקפ"ג אין סתיר' לדברי הש"ל דשאני התם שהשהיה היא לצורך תקיע' דעול' לבימ' ומכין עצמו לתקוע ומסי' כ"ה אין ראייה דהב' ס"ל כהש"ל דודאי התם לכתחי' הוא שצריך אבל אם בירך קודם הנחה א"צ לחזור ולברך והביא ראייה לזה מדברי התו' והרא"ש בפ' לולב הגזול ומצד סברא נמי דלא יעלה על הדעת להצריכ' ברכה מאחר שהוא עסוק במצוה ואגב הקש' על הב"ח שכ' בסי' תרנ"א דה"ט דס"ל להרמב"ם שיברך קודם נטילתו ואין לכוין שלא לצאת דס"ל להר' דלאו מלתא היא דכיון דמצות אין צריכות כוונ' אפי' צווח שאינו רוצה לצאת ידי מצו' יצא כדעת הרשב"א דמאי מייתי מהרשב"א לתרץ דעת הרמב"ם דס"ל בעלמא מצות צריכות כוונ' ובאמת שזו קושי' אלימת' על הרב ז"ל אמנם לפי חומר הנוש' יראה לע"ד ליישב והוא דס"ל להרב בדעת הרמב"ם כתי' שתי' הה"מ בפ"ב מהל' שופר בדרך אפש' ליישב דעת הרמב"ם דגבי שופר כת' אם לא כוין לצאת לא יצא וגבי מצה כת' שאם אנסוהו ואכל מצה בלי כוונ' יצא ומחמת זה כתב שהרמב"ם סובר כיון שאין אדם עוש' מעש' בתקיע' אלא השמיע' ואפי' התוקע עיקרו השמיע' לפי' צריך כוונה משא"כ באכילת מצוה ורבה הוא שהשוה דינם באופן דלתי' זה עולה דגם להרמב"ם מצות צריכות כוונ' כשאין בהם מעש' כגון דבור ושמיעה וגם הרשב"א והרא"ה אית להו האי חלוקא דהה"מ כמ"ש מרן ב"י בסימן תקפ"ט בשם ה"ר יונה ע"ש דבדבר התלוי באמיר' בלבד צריך ברכה וצ"ל דאית להו דהתקיע' חשיבא מעש' ובהא פליגי הרמב"ם והרשב"א והרא"ה אבל היכא דהוי מעש' ממש כמו מצה ונטילת לולב כ"ע שוים לתי' הה"מ דאין צריך כוונה ועפ"ז יישב הב"ח דמה"ט אית ליה להרמב"ם דאין יכול לברך על הלולב אחר נטילתו ויכוין שלא לצאת משום דמודה גבי לולב כיון שהיא מצוה שיש בה מעש' א"צ כוונה אפי' צווח שאינו רוצה לצאת כמ"ש הריט"בא והרא"ה לדעתם כנלע"ד ליישב דבריו בדוחק

עוד כת' כת"ר על הב"ח וגם מ"ש ולברך מקמיה נענוע נמי כיון דאין נענוע מעכב אינו שייך כלל לעקר מצו' שכבר יצא י"ח בנטילתו בלי נענוע הרי כת' הרמב"ם ומצו' כהלכת' שיגביה וכו' ויוליך ויביא ויעלה ויוריד וכיון דכך המצוה כהלכתה היכי כת' דס"ל להרמב"ם דאין שום דרך לברך עליהם עובר לעשיית' אלא א"כ מברך קודם שיטלנו והא עובר לעשייתם לא בעי קודם לתחילת עשייתם אלא לאחר עשייתם כמו שהוכחתי בתשו' לי"ד בה' מילה ע"ש ודבריו אינם מובנים דמאי מייתי ראיה כת"ר מדברי הרמב"ם דאע"ג שכת' שמצו' שיוליך ויביא וכו' דא ודאי למצו' בעלמא קאמר ואינו מעכב בעיק' המצו' אם לא נענע שהרי כבר כת' בהחי' משיגביה ד' מינים אלו בין וכו' יצא ומזה הוכיחו התו' דלא מעכב הנענוע מדקאמר בגמ' מדאגביה נפיק ביה ומשני בשהפכו ולא משני בשלא נענע אם כן איפוא אם הביא כת"ר ראייה בתשוב' הרמת' דהרמב"ם ס"ל דאפי' שגמר המצוה אינו מעכב יכול לברך כל זמן שלא גמרה ניחא דאול' לה דחיית הב"ח אבל אי אמרי' בעלמא דהא דאם לא גמר המצוה יכול לברך היינו כשהוא מעכב גמר המצוה אם כן אין ראייה לדחות דברי הב"ח בכאן גבי לולב דאין הנענוע מעכב אחר המצוה

נחזור לעניינינו אי שתיקה חשיבה להפסקה וצריך לחזור ולברך אסיק כת"ר דהויא הפסק' כדבור ואייתי נמי דברי ראבי"ה שהביא הב"י שאין לחלק בית הפסק שתיקה להפסק דבור וכ"כ הפר"ח וכבר נתבאר לעיל דאין ראיה מדברי ראבי"ה שכוונתו היא להפך שבא ללמדנו כמו דאם הפסיק בשתיק' בק"ש כדי לגמור את כולה אינו חוזר לראש ה"נ אם הפסיק בדבור וא"כ אין ראיה מכאן לעלמא כמו שהדבור מפסיק כך השתיקה דהכא לקולא