מר ואהלות קמז

וזהו ממש דעת המרדכי שהביא משם הרי"ף בבבא רביעית מי שאינו מומחה וקבלוהו או נק"ר מר"ג ע"ש והיכן מצא להרי"ף שכתב כן אלא בודאי או שהיה כתוב בנוסחא שלו בדברי הרי"ף כן או כמ"ש אנכי העבד דבזה מודה הריף ובכוונה מכוונת הוסיף המרדכי כן בדברי הרי"ף למימרא כדכתיבנא דאינו מומחה ונט"ר נכלל בבבא רביעית ומ"ש עוד הש"ך דאין מן המרדכי ראיה דהמרדכי לגרמיה הוא דכת' כן וס"ל כהרא"ש אחרי המחילה לא דק בזה דאיך כת' דכהרא"ש ס"ל דהא להרא"ש מבואר דס"ל דנק"ר מהני לגמרי אף לפוטרו מהתשלומין ועדיף מקבלה ואלו להמרדכי מבואר דדינו דין וחייב לשלם כדין קבלוהו ואם כן מוכרח דלדעת הרי"ף הוא אומר כן דאיך יתכן להוסיף על דברי הרי"ף מלתא דלא ס"ל ומ"ש דכ"כ הריב"ש וכיון דקבלוהו לא מהני אלא במומחה וכו' עש"ב תמה אני דאדרבה מדברי הריב"ש מוכח כדכתיבנ' דנהי דלא ס"ל כהרא"ש מ"מ מוכח מדבריו דנט"ר וקבלה שוים הם דכי היכי דבקבלוהו מ"ש עשוי ומשלם מביתו ה"נ בנט"ר מר"ג אבל לא גרע מקבלוהו שנאמר שאין דינו דין כמ"ש הש"ך דהא ליתא ואם כן גם מה שהביא מהמאור וראב"ן והנ"י ליכ' ראיה מנייהו דאין דינו דין די"ל דהא דקאמרי לא מהני רשותא היינו לפוטרו מתשלו' אבל אה"נ דכולהו מודו דמ"ש עשוי וגם הרמב"ם בפי' המש' שכתב ואם אינו נו מומחה אין דינו דין ואפי' שידין אמת ואפילו נק"ר מר"ג י"ל שכינתו כמ"ש בחבורו בפרק ה' מהלכות סנהד' וז"ל מי שאינו יודע וכו' ועבר ר"ג ונתן לו רשות אין הרשות מועלת כלום שהמקדיש ב"מ למזבח אין הקדושה ושה חלה עליו עכ"ל. והוא מהגמ' בפ"ק דסנהדרין דבי נשיאה אוקמי דיינא דלא גמיר וכו' הרי דלא אמרו בגמ' אלא דלא גמיר וגם הרמב"ם כתב שאינו יודע מזה מוכח דאי גמיר לפחות מהני להיות דינו דין בדיעבד ואם כן ע"כ דמ"ש הפוס' אבל מי שאינו מומחה וכו' אפע"פ שנט"ר ה"ז מבלי זרוע היינו דלא גמיר כלל וכמ"ש הכ"מ הכ"מ שזה פשוט וכבר קדם הדבור לרבינו דר"ג שנתן רשות למי שאינו יודע הוי כמקדיש ב"מ למזבח ואם איתא לגמיר ולא סביר קאמר הרמב"ם כן א"כ איך כ' כמקדיש וכו' כיון דמדאורייתא כשר וכמ"ש הרמב"ם ז"ל וגם שתקנו חז"ל בג' הדיוטות היינו לכתחילה אבל בדיעבד ודאי דינו דין אי נט"ר מר"ג או מהב"ד והכי משמע פשטא דהכ"מ בפ"ב מה"ס שכתב וז"ל או שנט"ר מר"ג פי' אעפ"י שאינו מומחה לרבים דגמיר וסביר אבל מומחה וכו' ואע"ג דכחב הש"ך על הסמ"ע דלא דק בכ"מ דה"ק אע"ג שאינו מומחה לרבים כלומר שאינו מפורסם לרבים בכך אבל מומחה הוא דגמיר וסביר פשט לשון הכ"מ לא משמע הכי דהול"ל בקצור אף על פי שאינו מומחה לרבים אלא מומחה הוא

ובאמת שדברי הסמ"ע ז"ל שכ שכתב דהמומחה סתם היינו דגמיר ולא סביר אבל אי גמיר וסביר הוא נקרא בלשון הרמב"ם מומחה לב"ד עכ"ל דבריו תמוהים בזה דהא ע"כ הא דקי"ל כר"א דיחיד הדיוט אין דינו דין אפי היינו אפילו דגמיר כיון דלא סביר אין דינו דין דאי ר"א בהדיוט דלא גמיר איירי א"כ איך פליג שמואל עליה ואמר דינו דין אפי' אם דן בכפיה והא אמרי' בפ' ז"ב מאי ארייא ג' רועי בקר אפי' כל כי תלתא נמי דלא גמירי דינא דפסילי ועוד דאמרי' בפ"ק דסנהד' אטו בג' מי לית בהו יושבי קרנות ומשני א"א דלית בהו חד דגמיר משמע להדייא דאי ידעינן בהו דלית בהו חד דגמיר פסילי לדינא אפי' לשמואל ואם כן כ"ש חד נמי דאי ידעינן ביה דלא גמיר דמודה שמואל דאין דינו דין אלא ודאי מוכרחים אנו לומר דשמואל ור"א איירו בחד דגמיר ואפ"ה פריך עליה ממתני' דדן את הדין וכו' מ"ש עשוי וכו' ש"מ דיניה דינא ומשני דקבלוהו עלייהו ופריך א"ה אמאי משלם דא"ל דיינת לן ד"ת הרי מבואר דקבל' לגמיר ולא סביר לא מהני לפטרו מתשלו' ואיך כת' הסמ"ע אליבא דהרמב"ם דפטור וכבר הש"ך דחה דבריו מקושיות אחרות ע"ש שכל דבריו אמו"ץ ואם כנים דברי הסמ"ע ופשט לשון הכ"מ שהבאנו נחה שקטה תמיהת הלח"מ במה שתמה על הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ב מה"ס אחד שהיה מומחה לרבים ה"ז מותר לדון יחידי דבפ"ד ופ' ששי כת' מי שאינו מומחה אעפ"י שנט"ר אין דינו דין דלא ק"מ דהכא איירי בגמיר ולקמן איירי דלא גמיר דהתם דין הרמב"ם הוא מדאמרי' בפ"ק דסנהדרין דבי נשיאה אוקמי דיינא דלא גמיר וכו' וכמ"ש הלח"מ עצמו ומ"ש שם הב"ח בסי' דאפי' גמיר הוא בכלל בעלי זרוע כביברב שכת' הרמב"ם וכ"כ מהרש"ל ז"ל ליתא לע"ד דהא כיון דגמיר מדאורייתא כשר לדון וכמ"ש הרמב"ם כרב אחא וא"כ היכי קאמר הרמב"ם ה"ז כמקדיש וכו' וכבר דחה דבריו מהרו"ך ע"ש וגם ע"פי דברי הסמ"ע הנז' הנה מקום אתי לקיים דברי הב"ח בתשו' שהבאנו לעיל שחלק בהני תרי דהירושלמי דקאמר מפני שהגיס דעתו לדון ד"ת אבל אם קבלוהו סתם וכו' והוינן בה דמדברי הרא"ש מוכח דבהדיוט שאינו מומחה אף בקבלה סתם הוי ע"מ לדון ד"ת ואכתי איכא אנסת דעת די"ל ולקיים חלוק זה עפ"י ס' הסמ"ע בהרמב"ם דס"ל דהדיו' דגמיר הוא הנקרא מומחה סתם וקבלהו בסתם הוא פטור מלשלם והא דחייבוהו בירוש' לשלם היינו משו' שאמרו בפ"י ע"מ לדון ד"ת ודו"ק

והיכא דטעה הדיין ולא הספיק התובע לאפוקי מהנתבע עד שנתברר שטעה כ' הטור בשם הרמ"א ל"ש וכו' הדר דינא וכו' וא"א הרא"ש ז"ל וכו' ויראה מדבריו שאם היה הטעות בשקול הדעת העת מיד כשפסק הדין אעפ"י שהדיין לא הוציא קם דינא עכ"ל והש"ך ס' כ"ט אות ג' כ' על הטור שדבריו תמוהים מאוד דאיך יעלה ע"ד שום פוסק שיסבור דמיד שפסק וכו' והלא עינינו הרואות וכו' ע"ש שהאריך הרבה והראנו ידו הנפלאה והודיע לנו בכאן שהוא מומחה ודחה דברי הטור בב' ידיו ואסיק דליכא מאן דס"ל הכי והרא"ש מודה לדברי הרמ"ה ע"ש וראיתי להרב ב"י בתשובה סימן ל"ז שדרך קשתו על דברי הש"ך הללו ודחה כל ראיותיו וקושיותיו מעל הטור קחנו מספרו ואנכי הרואה דלא תי' כלום וכל קושיות הש"ך במקומם הם וצלל במים אדירים ולא העלה כלום דמ"ש שדברי הש"ך