מר ואהלות יג

ק"ש שכת' משם הר' יונה ז"ל דאע"ג דאין מפסיקין בין הברכה וכו' הכא כיון דאין מברכין לקרוא ק"ש ולא קפדינן כולי האי ואין הטעם שאינו חוזר ומברך משום דבשתיקה היא דאפי'ברבור דינא הכי מן הטעם שנתבאר א"כ שפיר קא יליף הפר"ח שהרי גבי ק"ש מצינו שהדבור והשתיקה דין א' להם דאם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש א"כ הה"נ בין הברכה לאכילה כיון שהפסיק בדבור חוזר ומברך הה"נ בשתיקה כיון שמצינו שהם שוין גבי ק"ש והנה הרב פר"ח בסי' ס"ה כת' וז"ל ומ"ש המחבר והפסיק בין בשתיקה בין ברבור וכו' ודלא כה"ר גרשום בר שלמה וכו' ל"ש מרובה וכו' עכ"ל ע"ש ומדברי הרב נראה שהבין דמ"ש ראבי"ה דאין לחלק בין הפסק שתיקה להפסק דיבור הוא שבא ללמדנו דהשתיקה דינה כדיבור ומש"ה אייתי ראייה לדבריו מההיא דר"א דהוה אזיל בתריה דר' ודבריו תמוהים אצלי דודאי זו משנה שאינה צריכה ומה בא ללמדנו שהרי פשטא דתלמודא דקאמר היו מים שותתין על ברכיו פוסק עד שיכלו המים וחוזר ומתפלל ואפליגו בגמ' ח"א חוזר לראש וח"א חוזר למקום שפסק ואמר רב אשי דכ"ע אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש איירי בשתיקה דודאי דמאי דקאמר פוסק הכוונה ששותק ולא ידבר בתפלה ולא דברים אחרים דמ"ל לדבר דברים אחרים ותו דהב"י הביא דברים אלו משם הג"מ פ"ב מה' תפלה שכ"כ משם ראבי"ה ואין בידי לשון הג"מ על הרמב"ם ז"ל ויראה שמשך דברים אלו על דברי הרמב"ם שכת' קראה סירוגין וכו' ומזה יראה דכוונת הג"מ משם ראבי"ה להפך שבא ללמדנו דלאו דוקא שהה בשתיקה כדי לגמור את כולה יצא אלא שאפי' הוא בדבור יצא וכן מורין פשט דברי הש"ע שכת' קראה סירוגין דהיינו שהתחיל לקרות והפסיק בין בשתיקה בין בדבור וחזר וגמרה אפי' שהה כדי לגמור את כולה יצא שכוונת מרן מבוררת שבא ללמדנו דאפי' הפסיק בדבור יצא

ובעיקר קושית הרב על הר' גרשום מהאי דינא יראה לע"ד ליישב והוא דלס' התו' והרא"ש דאית להו דלא אמרינן אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש בין בשתיקה בין בדבור אלא דוקא אם הוא אנוס ואינו יכול לקרות כגון שהיו מים שותתין על ברכיו או במבואות יאות המטונפות א"נ אונס אחר אבל אם לא היה אנוס והפסיק אפי' שהה כדי לגמור את כולה אינו חוזר אלא למקום שפסק א"כ לפ"ז אין ללמוד מכאן דדין השתיקה ודין הדבור שנים דבכ"מ שהדבור מעכב השתיקה מעכבת דדוקא הכא דהשתיקה מעכבת כיון שהיה אנוס ואין ראוי לקרות אבל היכא שהוא ראוי לקרות ואין אונס מעכב אותו אף ע"ג שאם הפסיק בדבור מעכב י"ל דאין השתיקה מעכבת וכעין מאי דאמרינן בעלמא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת וכו'

שוב ראיתי שמדברי התו' והרא"ש יראה להדייא דאית להו שאין הדבור והשתיקה שוים בכ"מ שהרי גבי הפסיקו אנס בתפלה בדבור כתבו דאפילו לא שהה כדי לגמור את כולה חוזר לתחלת הברכה וכמו שמבואר בדברי הטור סימן ק"ד והב"י ע"ש ובסי' ק"ג כת' הטור שאם היה עומד בתפילה ויצא ממנו רוח ממתין עד שיכלה הרוח וחוזר למקום שפסק וכת' ב"י שכ"כ ה"ר יונה והרא"ש וחתו' הרי שחלקו בין דין השתיקה לדבור בתפלה א"כ י"ל דלא קאמר ה"ר גרשום דלא חשיבא שחיקה הפסקה ל"ש מרובה וכו' אלא היכא דאין השתיקה מחמת אונס אבל אם מחמת אונס שהה בשתיקה דלא היה ראוי לעשות המצוה והאכילה אחר הברכה י"ל דמודה ה"ר גרשום דאפילו שתיקה חשיבא הפסק וכמ"ש התו' והרא"ש גבי ק"ש ותפלה והלל

איברא דלשון הרי"ף והרמב"ם לכאו' קמיירי דס"ל גבי ק"ש ותקועה והלל בכל גוונא חוזר למקום שפסק בין שהיה ראוי לקרות בין שאינו ראוי אבל גבי תפלה אית להו בכל גוונא אם שהה כדי וכו' בין ראוי לקרות בין שאינו ראוי חוזר לראש התפלה בין אם שהה בשתיקה בין בדבור משו' דתפלה חמירא וכמו שמבו' בדברי הב"י בסי' ס"ה ובסימן ק"ד ע"ש וא"כ לפ"ז יראה דהה"נ השתיקה חשיבא הפסקה בין הברכה לעשיית המצוה כמו הדבור דודאי לא חמירא התפלה מבין הברכה לעשיית המצו' ואגב עיוני בדברי הרי"ף והרמב"ם ראיתי להריטב"א בחי' פ"ב דברכות גבי מים שותתין על ברכיו שכ' וז"ל ופסק גאון ורבי' אלפסי כמ"ד גברא חזי וכו' עד אפי' בגברא דחוייא חוזר למקום שפסק עכ"ל עש"ב והרואה ישפוט בצדק דמפשט לשון זה יראה דדינים אלו שמעלה הרשב"א הם לפי ס' הגאון והרי"ף ואם זאת כוונתו דבריו צריכין אצלי תלמוד שהרי כ' הרי"ף להדיא בפרק מי שמתו שאם היה קורא ק"ש והגיע למבואות המטונפות פוסק וסיים וכת' וכשהוא חוזר חוזר למקום שפסק ואפי' ששהה כדי לגמור את כולה והכי מסקנא בסוף מס' ר"ה וכן בתקיעו' ובהלל ובמגי' אבל בתפלה בלחוד חוזר לראש עכ"ל. הרי שס' הרי"ף היא להפך בתרתי ממ"ש הרשב"א בדעתו וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מה' ק"ש ובפ"ד מה' תפלה ואם כוונתו לחלוק על הרי"ף הו"ל למימר שלא כדעת הרי"ף ואיך מביא בסתם תחלה ופסק גאון והריני וכו' ומקש' ממבואות וכו' ומתרץ ומעלה הפך דעת הרי"ף וצ"ע. ואיך שיהיה לכאו' קשה לפי ס' הרי"ף והרמב"ם דאית להו בתפלה אפילו בשתיק' אם שהה כדי לגמור וכו' חוזר לראש אפילו שלא מחמת אונס א"כ איך כת' ה"ר גרשום דלא חשבינן שתיק' להפסקה ל"ש מרובה וכו' והנראה לע"ד דודאי דמאי דקאמר ה"ר גרשום ל"ש מרובה וכו' אין הכוונה דאפי' שהה בשתיקה אפי' כמה שעות לא חשיבה הפסקה דודאי אם שהה הרבה מסתמא אסח דעתיה והסח הדעת מפסיק אפי' בתוך האכילה דצריך לחזור ולברך וכ"ש בין הברכה לאכילה ולעשיית המצוה ומדברי התו' בפ' כיצד מברכין בד"ה הביאו מלח וכו' יראה להדייא שעיקר טעם שהדבור מפסיק בין הברכה לאכילה הוא משום הסח הדעת אלא ביאור דברי ה"ר גרשום כך הוא דאפי' שתק יותר מכ"ד לא חשיבא הפסקה כמו דבור דלא מסח דעתיה מסתמא בשתיקה זו אבל שהה כדי לגמור את כולה בתפלה מודה ה"ר גרשום דאפי' בשתיקה כיון ששהה כ"כ הוי הסח הדע' ומש"ה חוזר לראש ועדיפא מינה כתב הגאון הרב מגן דוד בסי' ק"ד ס"ק ג' דאם שהה כדי לגמור את כולה דומה להתעכל המזון במעיו דצריך לחזור לברך שנית המוציא: