מר ואהלות קלח

דחיוב וכו' אע"ג בר" מהוא האכיל' לכלבי'. בידים ע"ש ודבריהם צריכים ביאור דלכאור' קאה. דמאי קשיא להוא ע"ג דטעה בד"מ חוזר היינו היכא דהוא דעדין בעין. אבל הכא א"א בחירה שכבר האכילה לכלבים וליכא למימר כיון דאלו הואי וכו' ה"נ. לאו כלום עבד דהאי שבראה אינה אלא לרבנן אבל לר"מ לא אמרינן הכי וחייב: לשלם וא"כ שפיר קאמרי ליה דחייב לשלם אע"ג דטועה בדבר משנה משום דקי"ל כר"מ ובפרט שרבא גופיה ס"ל כר"מ. וכמ"ש הש"ך לקמן גם מאי. מתרצי משום שהוא. האכילה לכלבים בידים משמע דאם לא נשא ונתן ביד הא אליבא דר"מ אפילר לא נשא ונתן ביר. מחייב. מדינא דגרמי וע"כ מוכרחין לומר כיון דרבא הוא מומחה ואין מומחה גדול הימנו היה וכדכתב הרשב"א ז"ל אם מסתמא וראי שלא הכריחם רבא לדון לפניו אלא הם שאלו מלפניו ודמי לקבלוהו עליהם וכמ"ש המאור והכ"מ בעובדא דר' שרשדא. לקבלוהו דמסתמא הם שאלו מלפניו ע"ש ואם כן שפיר הקשו בכח כיון דהוא מומחה וקבלוהו דהשת' אינו מחייב מדינא אפי' אליבא הת"מ כיון שקבלוהו וע"ז תי' דשפיר דהוא האכילה בידים ור"ל דהוי כמזיק בידים ולאו אדעת' להיות מזיק בידי קיבלוהו וכ"ת אי במומחה וקבלוהו איירי הכא איך קאמרי התו' אע"ג דטעה דמשמע דאי טועה בשקול הדעת ניחא שא"ל שישלם והא מומחה שקיבלוהו וטעה בשקול הרעה לכ"ע פטור וי"ל בפשיטו' דלס"ד של התוס' אף. דהטריפה עדיין היא בעין ואיתא בחזרה מש"ה מקשו אע"ג דטעה בד"מ חוזר ור"ל למה דחייבוהו לשלם. דבשלמא אם היה הטעות בשה"ד דקי"ל דקם דינא אפשר דה"ט ששלחו ליה חייב לשלם משום דהוו סברי שדנן בכפיה בלא קבלה ולכך א"צ לשלם אי לא קבלוהו אבל מכיון דטע' בד"מ דקי"ל דחוזר א"כ בין בלא וקבלוהו ובין בקבלוהו איתיה בחזרה דנהי דקבלו טעותו היינו אחר שזכר התובע ונעשה הממון ברשותו. אינו מחזיר שכבר קבל טעותו. אבל כ"ז שלא זכה התובע כ"ע מודו דאם טעה בד"מ חוזר ואפי' שטעה בשו"ד לדעת רוב הפוס' חוזר וא"כ הכא דהוה ס"ד דהיא עדיין בעין וטעה בד"מ א"כ ודאי חוזר בין בין קבלוהו' ובין לא קבלוהו ולזה תי' התו' דהכא האכילה בידים וחידשו. בתי' תרתי חדא דכבר היא אינה בעין ועוד שהאכילה הוא בידים דהוי מזיק דאף על גב דקבלוהו לא קבלוהו להיות מזיק בידים ואם כן מוכרח לפי"ז דס"ל להתו' דאם קבלוהו בין לדין בין לטעות או קבלוהו בסתמא והוא מומחה טעות ד"מ בכלל כסברת מהרשד"ם דמש"ה כתבו האכילה בידים דהוי מזיק דמשמע דאי לאו הכי אלא שנאכלת מאליה היה פטור משום שהיה מומחה וקבלוהו דטעות ד"מ גם כן בכלל הקבלה דלא כה כהרדב"ז

ובזה השוו דבריהם דהכא עם ד בריחם דפרק אד"מ ופרק הגוזל קמא ע"ש וי"ל דס"ל להרדב"ז דהיינו טעמא שכתבו התוס' האכילה בידים דבלא"ה פטור הוא כמ"ש הש"ך שם בסעיף א' אות ה' ד"ה ויש חולקים וכו' וכן מוכח מהתו' בפ' אלו טרפות וכו' דאם לא האכילה ר"ט בידים פטור אע"ג דקי"ל דדיינינן דינא דגרמי ע"ש איברא דמדברי מרן בכ"מ בפ"י מהלכו' סנהד' ה' ק' יש לדקדק מדבריו ולהוכיח דלא ס"ל כהרדב"ז שהרי כ' שם דדעת הרמב"ם כהתו' וזהו שדקדק וכ' אעפ"י שגורם להזיק והיינו שלא נשא ונתן ביד אבל אם נשא ונתן ביד מזיק ממש הוי וחייב לשלם וכ"כ הנ"י שם עכ"ל ולכאורה ק' דאי מזיק מקרי א"כ אם במומחה וקבלוהו יהא חייב בנשא ונתן ביד אע"ג דקבלוהו. מצי ל"ל דלא קיבלו לטעות בד"מ וכמ"ש הרדב"ז ז"ל אלא ודאי מזה מוכח דס"ל למרן בכ"מ דאם הוא מומחה וקבלוהו סתם או שאינו מומחה וקבלוהו בין לבין וכו' בכלל קבלה זו גם אם טועה בדבר משנה וכסב' הרשד"ם ז"ל וכן ממ"ש אח"ך הכ"מ דבמומחה וקבלוהו אדעתא דהכי קבלוהו לדונם בשקול דעתו ויפטר בכל ענין ע"כ דלכאורה דבריו תמו' דהניחא אם טע' בשקו"ה איכא למימר אדעתא דהכי קבלוהו לדינם וכו' כמ"ש הוא ז"ל אלא. טועה בד"מ מא"ל אלא ודאי מוכרחים אנג לומר דס"ל למרן ז"ל שבכלל קבלתם' גם אם טעה ד"מ

באופן דבר זה, שחידש הרדב"ז שנוי במחלוקת וא"כ י"ל שפיר דהסמ"ע והב"ח ס"ל בזה כהרדב"ז וכדכתיבנא. לעיל מש"ס שפיר כתבו אדברי מגר"ס שכ' וי"ח דאפי' ג'. מומחים וקבלום חייבים לשלם דאין בכלל קכלתם טעות. בד"מ: איברא דעיקר מה שדקדק הכ"מ . מדברי הרמב"ם שכ' ואף עפ"י שגורם להזיק והיינו שלא נשא ונתן ביד אבל נשא ונתן ביד מזיק ממש הוי וחייב לשלם לע"ד דאין דבריו מוכרחים כרחים דהא למאור והרשב"א ז"ל מוכרח לדידהו דלא בלא מקרי מזיק משו' דלדעתו מצוה עביד וא"כ י"ל אדרבה דמה שדקדק הרמב"ם וכתב ואעפ"י שגורם להזיק וכו' לאשמעינן רבותא טפי דאעפ" י שנשא ונתן ביד לא מקרי מזיק אלא גורם להזיק דלא נתכוון להזיק והיינו דלא חלק וסתם וכמ"ש הב"ח גם מ"ש הנ' : בשם הרמב"ן ז"ל דהיכא שנשא ונתן ביד חייב ואפי' בג' סמוכים דמזיק הוי עכ"ל.. דבריו תמוהים דהרמב"ן לא כ"כ אלא במומחה ולא קבלוהו או בהדיוט וקבלוהו אבל במומחה וקבלוהו או בג' סמוכים שדינם כמומחה וקבלוהו מודה הרמב"ן ז"ל דאפי' נשא ונתן ביד וטועה בד"מ וא"א להחזיר פטור מלשלם וכמ"ש הר"ן בחי' משם הרמב"ן. ז"ל כסברת המאור וההשב"א ז"ל וטעמא משום פשיעותא דבע"ד ע"ש בדברי הרז"ה וכתב עליו הש"ך ס' א' אות ג' לא נהירא וכו' דהא משמע להדייא בש"ס וכו' ואם איתא לדברי המאור אכתי גם לר"ת תיקשי לימא ליה וכו' עכ"ל. ואנכי העבד אברהם . לא אדע היכי משמע להדיא בש"ס דהא י"ל דגם ר"ח ס"ל דפטור אפילו נשא ונתן ביד והטעם כמה שכת' המאור ז"ל והרשב"א ז"ל. ורב חסדא לא בא אלא לשנויי מתני' דקתני מחזירין ומתני' דקתני מה שעשה עשוי וכו' כפירש"י ז"ל דלא ניחא ליה לתרוצי כרב ששת אף שדבריו מוסכמים אליבא דכ"ע דהלכה פסוקה בכל הש"ס דטועה בד"מ חוזר משום דניחא ליה לאוקמא תרתי מתני' בטעות אחת וכן טעמא דרב יוסף וכמ"ש הר"ן ז"ל. גם