מר ואהלות קלא

מובנים בזה דא"כ מאי מוכיחי התוס' מעיקרא דיחיד מומחה כופה דאי בדקבליה אפילו הדיוט דלעולם אימא לך דיחיד מומחה אינו כופה והא דקתני אנא דן אפי' יחידי היינו נמי בכי האי גוונא דאתו בי תרי ואמרו לו דון לנו כמו שרגילין לעשות הדין דמומחה יוכל לדון אבל הדיוט לאוע"ק ג"כ דמאין מכריחים התו' דלשמואל מואל יכולים השנים לדון בכפיה דילמא מודה שמואל דאינם יכולי' לכוף ושמואל איירי דאמרי להו דונו לנו כמו שרגילין וכו' כמ"ש התו' לקמן דבכי האי גוונא ס"ל לר' אבהו דאין דיניהם דין ושמואל פליג וס"ל דדיניהם דין והרב הדרישה תי' דהא דלא הוכיחו התוספות מגופה דרישא משום די"ל דרישא איירי בזבל"א ע"ש וק' דא"כ מאי מוכחי התו' דשמואל ס"ל דיכולים הב' לדון בכפיה דילמא איירי בזבל"א ואולי יש ליישב דס"ל להרב ראי בזה איירי שמואל לא הוה פליג ר"א עליה וראיתי להרא"ש ז"ל שכת' דשמואל מואל לא איירי בכפיה אלא איירי בדאמר להו דונו שנקראים ב"ד מן התורה עש"ב והשתא א"ש מה שמוכיח הראש אליבא דשמואל . דיחיד מומחה כופה דאי כדא"ל דונו וכו' א"כ אפי' הדיוט סגי בכה"ג ואמאי נקט מומחה אלא ודאי דיוכל לכוף וא"כ השתא תחזור קושיית הגאון מהרש"א על הרא"ש דאמאי לא הוכיחו התו' מגופה דרישא וכו' ואי א"ל דינו וכו' א"כ אפי' א' הדיוט סגי מן התורה אליבא דשמואל ואי איירי גם כן כמ"ש המהרש"א אפילו הדיוט הריוט יחיד יוכל לדון אליבא דשמואל אלא שנקרא ב"ד חצוף וע"ק מג"ל להרא"ש דיחיד מומחה יוכל לכוף דילמא הא דנקט מומחה משום דיכול לדון לכתחילה אבל הדיוט לכתחילה לא כדכתב הרא"ש ז"ל ואם נפרש דס"ל להרא"ש דיחיד הדיוט אפי' לכתחילה מצי למידן ולא נקט שמואל דיעבד אלא משום דאיקרי ב"ד חצוף א"ש הוכחת הרא"ש ז"ל אבל לפי מה שפירשו בדעתו דדוקא דיעבד אבל ע"י כפיה אפי' דיעבד אין דינו דין א"כ קשה דמאין הוכיח הרא"ש המומחה יכול לכוף ואיך שיהיה מבואר בדברי התו' שהבאנו דס"ל דלשמואל דשנים יכולים לכוף דלא כהרא"ש וא"כ יש מן התימה על הגאון הרב הדרישה שהדחיק עדיו והוצרך לדקדק ק מדברי התוס' דפרק השולח דיוק קל והניח דברי התו' דהכא דס"ל להדיא להיא דלא כהרא"ש ז"ל ועיין בספר הרב בני שמואל בסוף סי' מ' שעפ"י דבריו נוכל להשוות דברי התו' עם הרא"ש ז"ל אלא דלישנא שכתבו התוס' דנין לאדם בע"כ משמע לכתחי' יכולין לדון בכפיה ועפ"י זה נוכל ליישב שפיר קושיית מהרש"א ז"ל דהא דהוכיחו התו' מיחיד מומחה ולא מרישא דמתניתא משום דבעו לדייוקי דיחיד מומחה ן בכפיה ואפי' לכתחילה אבל ברישא לא קתני לישנא דלכתחילה אפשר דמיירי בדיעבד אם דנו בכפיה דיניהם דין אבל בסיפא דקתני דן לישנא דלכתחילה מדייקי התוס' דלכתחילה יכול לכוף וא"כ ממילא ג"כ דג' הדיוטות ג"כ יכולים לכוף דסתם ג' וכי' כדכתבו התוס' כנז"ל נכון גם מהרי"ק בש"ע מוכח מלשונו יחיד מומחה דן לכתחילה בכפיה שהרי בב"י הביא דברי התוס' והרא"ש שכתבו על הא דתניא דן אפי' יחידי ויכול לכוף וכו' ומכאן יש ללמוד וכו' עכ"ל וא"כ ממ"ש מרן בתחילת לשונו אלא א"כ קבלום וכו' או שהיה מומחה משמע דמומחה דן בכפיה דאל"כ מאי או דקאמר וכן ממה שהביא בב"י דברי התוס' ולא הביא שהרמב"ם חולק עליהם משמע דס"ל דגם הרמב"ם מודה בזה ולא כתב הרמב"ם דיחי' מומחה אינו כופה כ"א בנטילת רשות היינו דוקא כשאין הנתבע מסרב לדין אלא שאינו חפץ במומחה זה אלא באחר אבל אם הנתבע מסרב לירד לדין אפי' הרמב"ם מודה דיכול המומחה לדון בכפיה וא"כ ע"כ מ"ש או שהיה מומחה ר"ל שלא קבלוהו אלא שהיה מומחה ודן בכפיה ועוד דעיקר ג' הדיוטות דיכולים לכוף הוא מומחה דיכול לכוף דסתם ג' במקום יחיד מומחה קיימי וכדכתבו התו' וא"כ כיון שפסק מרן להדיא דג' דנין לאדם בע"כ א"כ כ"ש מי שהוא מומחה לדעת התוס' והרא"ש שהביא בב"י וכן הבין הב"ח בסי' י"ג שכתב וז"ל ויש כאן מקום עיון בש"ע וכו' דמשמע מינה וכו' ע"ש וכן הבין מור"ם ז"ל שכתב על דברי הש"ע או וכו' ובזמן הזה ע"ש ועפ"י זה תימה עמ"ש הרב כנה"ג בסי' זה בהגהת ב"י אות ג' על דברי הב"ח וז"ל ואני בעוניי לא ראיתי לרבינו ז"ל בסי' זה דבר שיחוייב ממנו דס"ל דהמומחה דן את האדם בכפיה עכ"ל דהא מבואר ממ"ש או שהיה מומחה ור"ל דלא קיבלוהו אלא שדן בכפיה ואין לדחוק ולומר דלא משמע מדברי הש"ע אלא דדינו דין בדיעבד אם דן בכפיה אבל לא לכתחילה דהא ליתא דהא דברי התו' והרא"ש אברייתא קיימי דקתני דן אפי' יחידי לכתחילה כמ"ש בב"י בלתי חולק ועוד להרמב"ם אליבא דהבית חדש אפילו בדיעבד אין דינו דין אם דן בכפיה דהא בהדיא כתב הב"י בסימן י"ג אדברי הטור דברי' נכונים וכו' ע"ש ולדידי קושית הב"ח מעיקרא ליתא דהא מדכתב הרמב"ם האחד שבירר דמשמע דוקא כשהוא רוצה לברור אבל כשאינו רוצה לבא לדין יכול לכופו וכמ"ש איהו גופיה בשם הגהות מימון ואע"ג שכתב דהך דיוקא קאי אסמוך ונטל רשות היינו לפי שכך ס"ל להרמב"ם דבעינן סמוך ונטל רשות וכמ"ש במקום אחר אבל מכיון שכבר מרן ס"ל דיחיד מומחה כופה וכמ"ש בסי' ג' א"כ שפיר העתיק לשון הרמב"ם למידק מיניה דאם הוא בורר אינו יכול לכופו וממילא משמע דאם אינו רוצה לברור יכול לכופו וכמ"ש בסימן ג' באופן דבדברי הרמב"ם עצמו שפיר מדייקינן דיחיד סמוך ונטל רשות כופה משום דאיהו גופיה הכי ס"ל וא"כ ממילא מרן דס"ל דבמומחה אפילו בלי נטילת רשות כופה א"כ כד דייקינן הכא מלשונו שהעתיק לישנא דהרמב"ם דמשמע דאם אינו בורר כופה היינו כמ"ש במקום אחר דמומחה דן בכפיה אפי' בלי נטילת רשות ובכל אחד נדקדק מלשונו לפי שיטתיה ודוק ומ"ש הב"ח דדעת הרמב"ם בזה בטלה ברוב ע"ש כתב עליו הרב הגדול כמהר"ר צדקיה חוצין ז"ל בכ"י בגיליון ב"ח וז"ל ושאריה ליה מריה להב"ח שכתב דהרמב"ם חלוק ע"כ הפוסקים ז"ל דמ"ש אף עפ"י שלא רצו