מר ואהלות יב

בתכ"ד הביאו הפרי לפניו אפ"ה צריך לברך ומש"ה הקשה מרן מ"ש מאמת המים והוכרח לתרץ דשאני התם דאפשר שלא יביאו הפירות לפניו וכ"ת מה שהקשה מרן היינו לס' הרמב"ם והטור דמסתמות דבריהם משמע דאפי' לאחר שסיים הברכה מיד בתכ"ד הביאו הפירות לפניו צריך לחזור ולברך אבל אה"נ דלס' לק"מ מדין אמת המים הא ליתא דודאי לא הוה שתיק מרן לו' דהש"ל פליג על הרמב"ם והטור ואליביה ל"ק מדין אמת המים אלא ודאי הש"ל מודה דאפי' בתכ"ד הביאו פירות לפניו צריך לחזור ולברך מטעמא דכתב מרן דאפשר שלא יביאו הפירות. לפניו וכן יראה מדברי מור"ם שלא הגיה על דין זה דה"ד לאחר כ"ד כמו שהגיה על האי דינא דלעיל צריך שלא להפסיק בין ברכה לאכילה וזה פשוט ודברי הש"ל שכתב ולא עלתה בידו וכו' מוכרח דאינם על כוונה שכתב כת"ר אלא כך פירושם שודאי הפירות המה לפניו בשעה שבירך אבל אירע אותו אונס שלא עלתה בידו לאכול אחר הברכה מיד אלא נתעכב מעט ואח"כ עלתה בידו ורוצה לאכול צריך לחזור ולברך והירוש' דמייתי מניה ראיה כך פי' לדעתו הדין דנסיב עיגולא ומברך עלוי והוא לא אתא בידוי וכו' דהיינו שהעיגולא היה לפניו בשעה שבירך אבל לא לקח אותו מיד בשעה שבירך ואכלו אלא בירך עליו והוא לא אתא לידוי מיד אלא נשתהא בין הברכה ללקיחה הוי הפסק וצריך לחזור ולברך ודלא כמו שפי' מרן בב"י לדעת הרמב"ם והטור וע"ז פסיק הש"ל ואמר דה"ד שנתעכב כדי שאלת תלמיד לרב דבציר מהכי לא הוי הפסקה ולפי שטתו נמי דהא דתני ר"ח אין מברכין וכו' כך פי' אין מברכין על דעת אלא סמוך לפריסה אבל לא ישהא בין הברכה לפריסה ותמה אני על כת"ר אם יצאו דברים אלו מפי קדוש בכוונת הש"ל אמנם מ"ש דהש"ל לא מיירי אלא בנתעכב שלא לצורך אכילה אבל נתעכב לצורך אכילה לא פליג על האחרונים שפי' גבי בציעת הפת דהיינו דוקא לכתחי' אבל בדיעבד לחזור ולברך דבריו ישרים וברורים שכן יראה מסתמיות דברי הש"ל

עוד נשא ונתן בדברי ה"ר גרשום ואנשי דורו ולבסוף אייתי דברי הפר"ח ז"ל וכת' עליו כת"ר דמה שדחה דברי החולק דמפרש כדבריו דמ"ש דלא חשבינן שתיקה הפסק בין מרובה בין מועטת בכל ענין קאמ' אפי' שלא לצורך אינו מוכרח דאפש' לו' דלא קאמ' דלא חשיבא הפסק אלא בענין מברך ואח"כ בוצע שהיא לצורך וכן נמי גבי גלילת ס"ת אבל בשתיקה שלא לצורך מודה הוא דהוי הפסקה ובזה דחה נמי דברי הרמ"א שעשה פלוגתא בין אבודרהם להש"ל דאפש' דל"פ זת"ד נר"ו ולי נראה דדברי הני תרי אריוותא המה ישרי' וברורים בהבנת דברי הר"ג דמלבד שמסתמות דבריו דקאמר דלא. חשבינן שתיקה להפסקה וכו' משמע דבכל ענין קאמ' אפי' שלא לצורך דאל"ה א"כ הול"ל דלא חשבי' שתיקה לצורך הפסקה ועוד בה דהנה מדקדוק דבריו דקא' דלא חשבי' שתיק' להפסק' ל"ש מרובה וכו' משמע דקא אזיל ומודה בדבור הוי הפסקה וא"כ אם איתא דמצי דקאמר דלא חשיב שתיקה להפסקה הוא דוקא לצורך א"כ קשה עליו שהרי אפי' בדבור כשהוא לצורך לא הוי הפסקה וכמ"ש להדיא בתלמוד דטול כרוך לא הוי הפסק ואמאי קא יהיב טעמא משום דלא חשבינן שתיקה להפסקה ואע"ג דנדון שלו לא היה דבור אלא שתיקה דוקא מ"מ הו"ל להעצים הקושיא על אנשי דורו יותר ולו' דאפילו דבור כשהוא לצורך לא חשיב הפסקה כ"ש שבכאן ליכא אלא שתיקה דוקא אלא ודאי דמזה יראה ברור דמאי דקאמ' דלא חשיב שתיקה להפסקה וכו' לאו בנדון שלו דוקא שהוא לצורך אלא בכל גוונא קאמר ואפי' שלא לצורך ומש"ה שפיר הקשה עליו הרפ"ח דליכא ראייה לדין זה מדברי רבא דקאמר מברך ואחר כך בוצע דשאני התם דבציעה הוי צורך המוציא ולא גרע מטול כרוך דא"צ לברך אמנם באמת חל עלינו לבאר וליישב דברי ה"ר גרשום דמאי מייתי ראיה מדברי רבא דודאי לא קטיל קנה באגמא הוא ח"ו ואיך לא ידע דבציעה הוי צורך המוציא ויראה ליישב לפי חומר הנושא דהנה מצאנו דמאי דאמרינן בגמ' טול כרוך והביא מלח וגביל לתורי דא"צ לברך כתב הכלבו הביאו הב"י בסימן קס"ז דכל הני בדיעבד לא הוי הפסק אבל לכתחי' לא יפסיק אפי' בדברים אלו וכ"כ הב"ח שזו היא דעת התו' והרא"ש ובודאי שזה יצא להם מלישנא דתלמוד' דקאמ' א"צ לברך דמשמע דוקא בדיעבד וכן פסק מור"ם ולכאו' קשה דאמאי לא יפסיק לכתחי' ובפרט בגביל לתורי כדי שלא יעבור על איסור תור' שאסור לאדם לאכול קודם שיתן מאכל לבהמתו וכן בהביאו מלח שאסור לאדם לבצוע עד שיביאו מלח וכן באידך נמי יש מצוה אמנם יראה לתרץ דגזרו רבנן לפסוק בדברים אלו שהם לצורך אטו דברים שאינם לצורך שהרואה שהם מדברים לכתחי' הוא סובר דכל דבור שרי ולא הוי הפסק אפי' שלא לצורך דלאו כ"ע דינא גמירי מש"ה אסרו לכתחילה אבל בדיעבד אוקמוה אדינייהו דא"צ לחזור ולברך כיון שהם לצורך אכי' השתא דברי הר' גרשום א"ש דשפיר מייתי ראיה מדברי רבא דלא חשיבא שתיקה להפסקה אפי' שלא לצורך משום דקשי' ליה דאם איתא דרבא ס"ל דשתיק' שלא לצורך חשיבה הפסקה וצריך לחזור ולברך א"כ איך תקן רבא שיברך לכתחי' ואח"כ בוצע משום כדי שיברך אפת שלם הו"ל למגזר לכתחי' משום שהות אע"ג שבכאן הוא לצורך אטו שלא לצורך כמו דקי"ל בטול כרוך אלא ודאי מזה יראה דרבא ס"ל דלא חשבינן שתיקה בעולם אפי' שלא לצורך להפסקה בדיעבד דא"צ לחזור ולברך מש"ה תקן רבא כאן דלכתחי' לא יברך ואח"כ יבצע כדי שיברך אפת שלם דלא חיישינן אפילו לכתחילה כיון שהוא לצורך כן נלע"ד ודוק

עוד כתב כת"ר גם מ"ש הרפ"ח מסי' ס"ה אין ראיה אלא לענין דשתיקה הויא הפסקה אבל להצריך לחזור ולברך אין ראיה דאינו חוזר לראש לקרות ק"ש בברכותיה וכו' עכ"ל לע"ד יראה דשפיר קא מייתי ראיה שהרי התם אפי' הפסיק בדבור אינו חוזר לראש לקרות ק"ש בברכותיה ותרי טעמי איכא במלתא אי משום שכבר התחיל במצוה שקרא מקצת א"נ והוא העקר שהברכות לא נתקנו על הק"ש שהרי אינו מברך על ק"ש כמ"ש הב"י בסימן רע"ו בשם הרשב"א דמה"ט אפילו קרא ק"ש בלי ברכות יצא ויכול לו' ברכות בפני עצמם אפי' בלא קרא ק"ש ויותר בא הדבר מבואר להדיא בכסף משנה סוף פ"ב מה'