מר ואהלות קכח

וראיתי להט"ז ז"ל שהקשה וז"ל דבפרק החובל פריך והרי בשת דשכיח וכו' ומסקינן וכו' משמע דבפגם קיימא ס' המקשן דשכיח הוא ותי' דהאי פגם שכתו' בגמ' הוא ט"ס דאי פריך מפגם מי הגיד לו באמת שאין דנין עכ"ל וקשה דהא רש"י גריס ליה ופי' דפגם שייך באונס ומפתה ומה יענה רש"י ז"ל בהכרח הרב ז"ל ועוד דלפי דברי רש"י שגריס ליה א"כ יוצא הדין דדנין אותו בזמן הזה דהא לא פריך אלא מבשת אבל בפגם קיימא ס'ה מקשן וזה הפך כל הפוסקים ולא מצינו לשום אחד מהפוסקים שהביא דברי רש"י ודחה אותם ומ"ש הסמ"ע דהגמ' לא קאמר דשכיח אלא דוקא בשומה מה בין בתולה לבעולה דהכל בקיאים בה אבל המעשה מצד עצמו לאנוס הבתולה זה לא שכיח עכ"ל דבריו אינם מובנים לי חדא דאמאי לא שני דפגם לא שכיח אלא אדרבה קאמר ה"נ והדר הקשה לו מבשת משמע דפגם כדקאי קאי ועוד מה יושיענו אם בקיאים בשומה כיון דעיקר הפגם לא שכיח ומאי מקשי מעיקרא דניעבוד שליחותייהו לכןנלע"ד בהכרח שמלת ופגם גרסינן לה לעיל בפרכא הסמוכה לה דפריך אדם באדם דממונא הוא ופגם נמי דממונא הוא ניעבוד שליחותייהו ועל זה בא רש"י לפרש דפגם דבתולה כמו נזק באדם דבתרוייהו אפחתיה מכספיה ושני ליה התרצן דלא עבדינן שליחותייהו אלא במלתא דשכיחא אבל הני לא שכיחי

וראיתי להרב גידולי תרומה בדף שמ"א שכתב וז"ל ואולם משום דחזי' בהחובל וכו' אלא כדכתבו התו' וכו' אלמא דטעמא דקנס דלא עבדינן שליחותייהו משום דלא שכיח עכ"ל. ונוראות נפלאתי כדבריו דהא מבואר בגמ' דבשת שכיח אלא משום דלית ביה ח"כ לא דייני' בזמן הזה והתו' לא כתבו אלא משום דלית בהו ח"כ קרי ליה קנס אבל לא משום דלא שכיח וע"כ מ"ש בקצת נוסחאות בתו' משום דלא שכיח טעות סופר הניכר כמבואר בגמ' דבשת שכיח ואפי' לפי נוסחתו אין ראייה מדברי התו' דהתו' לא כתבו דטעמא דקנס משום דלא שכיח כמו שהבין הוא חוץ מכבודו אלא כוונת התו' מבוארת משום דלא שכיח נתנו לו דין קנס שאין דנין אותו ועקר טעם הקנס שאין דנין הוא משום דאין לנו רשות לדון דיני קנסות דהוו מילי דשררה וצריכין מומחין גם מה שהביא ראייה מתו' דסנהדרין אינה ראייה כלל והוא על פי מ"ש דכוונת התו' דכל מילי דצריכין מומחין ואין דנין בזמן הזה מקרי קנס כלומ' דין קנס יש להם וזה ברור ופשוט

וראיתי להרדב"ז בחדשות סי' שכ"ט שכתב וז"ל שהרי הוא פורע לה הקנס והוא מפני הבשת שאין חפץ בה כי מזה הטעם כתב הרא"ש שגובין קנס השדוכין בזמן הזה אף על גב דאין דנין דיני קנסות בבבל וכו' משום דדמי הבשת הוא נותן והבשת ממון ולא קנס עכ"ל : ולכאורה דבריו תמוהים דהרי מבואר בגמ' להדיא דבשת אע"ג דממונא הוא ושכיח אין גובין אותו בבבל משום דלית בזה ח"כ וא"כ מה יועילו אם נאמר דהקנס בשביל הבשת

האמנם ראיתי בשיטת ר"ב אשכנזי ז"ל למס' קמא שהקשו על הא דאמרי' קנסא קא מגבית בבבל מהא דאמרינן בפ"ק גבי ר' אושעיא דבשת לא הוי קנס ותי' דהתם בבשת בלא היזק עכ"ל וא"כ לכאורה לפ"ז א"ש דברי הרדב"ז אמנם אחר העיון יראה דאכתי קשיא דהא מסיק בהחובל דלא עבדי' שליחותייהו אלא במידי דשכיח ואית ביה ח"כ אבל אי חסר חד מנייהו אפילו בממונא לא עבדינן שליחותייהו וסיים התם בשת אף על גב דשכיח ח כיון דלית ביה ח"כ לא עבדינן שליחותייהו וא"כ אפי' בבשת דאינו מחמת ההיזק דהוי ממונא לא עבדינן שליחותייהו אע"ג דשכיח ועוד דההיא דר' אושעיא דקרי ליה ממונא משמע דאיירי ע"י חבלה דהא קתני נזק וצער ובשת ועוד דכיון דקתני נזק נכללו כל ה"ה דברים וקאמר דבממונא קא מיירי ועוד שהקשו שם בפ"ק דליתני נזק דהאונס ומפתה ומשני אי נזק הא תני ליה אי בשת הא תני ליה אי פגם היינו נזק הרי מוכח דאפי' בשת דע"י חבלה הוי ממונא דאי קנסא מאי קאמר הא תני ליה הא לא תני אלא ממונא ובקנסא לא איירי ועוד דהרא"ש עקר טעמו משום שלא תאמר דקנס דשדוכין הוי אסמכתא מש"ה קאמר דהקנס משום בשת ולא משום דדנין בזמן הזה נ"ט הרא"ש ע"ש בדבריו בכלל ל"ד: שוב ראיתי בטור י"ד סימן רס"ו שכתב בשם הרא"ש וז"ל וכתב רב אלפס וכו' ותמהני על הגאון דמה ענין זה לקנסות וכו' אבל קנסות שתקנו חז"ל לעשות סייג לתורה למה לא יגבו בבבל וא"כ מכ"ש קנס דשדוכין דנהגו להתקשר בקנס משום בנות ישראל שלא יתביישו ואין לך גדר גדול מזה ועוד דכיון דמאליהם באים ומחייבים עצמם בדבר שאינם מחוייבים והוי כמו חוב עש"ב ובזה עלו דברי הרדב"ז כהוגן אמנם מה שהביא מהרשד"ם בי"ד משם קצת פוסקים דס"ל דאפי' בשת דחבלה דנין בזמן הזה ועבדינן שליחותייהו וכתב עליהם מהרשד"ם שאין כן דעת רוב הפוסקים הנה בעל ס' זו הגהות אשרי ולא ידעתי מה יענה בסוגיא ערוכה שהבאנו שמבואר להדייא דבשת אף ע"ג דשכיח לא עבדינן שליחותייהו ופסקוה כל הפוס' ולמה לא דחה דבריו מסוגיא זו וצ"ע ועיין להרב לח"מ מה שישב לדברי הרמב"ם שפסק שדנין בזמן הזה רפוי ושבת ועיין מ"ש עליו הרב ג"ת ודבריו לא יכולתי להולמם במ"ש ובכל אלו וכו' דאי כוונתו ליישב דברי הלח"מ דמ"ש הלח"מ אין לך דבר וכו' הוא במתכוין ועל זה דחה ואמר כי כבר קדם וכו' איני מבין דחייתו דלא אמרינן מתכוין ואינו מתכוין שוים אלא דוקא בנזק אבל בשאר הארבעה עה דברים בהדייא אמרו בפרק כיצד הרגל דיש חלוק וא"כ נוכל לומר דכוונת הלח"מ דלא משכחת לה חיוב נזק בלא ד' דברים הוא במתכוין דוק' והשתא כיון דכל טעמא דשליחותייהו עבדינן משום כדי לנעול דלת בפני עושי עולה א"כ ודאי דהרמב"ם מיירי במתכוין אבל באינו מתכוין דהיינו נפל ברוח הא ודאי לא שכיח כלל ואין דנין אותו וא"כ הרמב"ם דאיירי בחיוב רפוי ושבת הא ודאי במתכוין הוא ועל זה קאמר הלח"מ אין לך דבר