מר ואהלות קיג

כמו שהבין השואל של הרשב"א ע"ש ובודאי אם ראה דברי הרשב"א היה חוזר בו ומבטל דעתו מפני רבו וכמ"ש הר' עבודת הגרשוני בסי' ס"ח שאין דברי הכנה"ג עומדים בפני הרשב"א ומהריב"ל וסיים וכת' דגם מהרמ"ג לא כת' להוציא מהבעל על גם הר' נחלת שבעה הקשה על מהרמ"ג מדברי הרשב"א ואם איתא דטעמא דמהרמ"ג משו' שעתה נשתנה לשון בני אדם מאי מקשו מעיקרא אלא שהבינו מדברי הרמ"ג כמ"ש אנכי העבד דלא כהר' לב שלמה גם מדברי הריב"ל מוכח כמש"ל אליבא דמרן הב"י שגם הוא הביא תחלת דברי הרשב"א והשמיט מ"ש בסוף התשו' וכבר עשו מעשה עם גמר סימנים שמזה נראה שמעולם לא עלה על דעת קדושים הללו לחלק בין זמן הרשב"א לזמנם וא"כ מ"ש עוד הר' לב שלמה וז"ל והנה המבי"ט שפתיו ברור מללו שלולי ההכרח שראה שבכל הכתובות כותבין שיחיה ל' יום לולי זה היה מזכה ליורשי האשה מסבת ששאלו לזקנים ואמרו שלפי דעתם שזש"ק לא מקרי עד שישהה ל' יום וכו' ע"ש: אחרי המחי' לא דק דהא דהוצרך המבי"ט לטעם כיון שיש מקומות וכו' אלא לנולד לט' בלי גמר סימנים וזהו שסיים ואמר וכל שכן כשנולד לט' עם גמר סימנים ור"ל דהשתא אין אנו צריכין לטעמא כיון שיש מקומות וכו' דזה הנולד בגמר סמניו שפיר נקרא אף בלשון בני אדם זש"ק וכדכתי' לעיל אליבא דהרשב"א והמבי"ט ז"ל גם מ"ש למהריב"ל אעפ"י שלא בא בשאלה שבכל הסביבות כותבין וכו' לא הוצרך השואל לגלות זה שעל זה סמך וכו' עכ"ל הדור אתם ראו כמה דבריו תמוהים ודחוקים מצר עצמם כיון דהשתא לדעתו שהריב"ל מודה דיש הפרש מזמן הרשב"א לזמנו שבזמנו לשון בני אדם זש"ק לא מקרי בלתי שיחיה ל' יום ועקר טעמא שזכה הבעל משום דיש מקומו' שכותבין וכו' איך משמיט הריב"ל עקר הטעם שבו תלוי זכיית הבעל אין דברים הללו אלא דברי נביאות ואיך מסיים בדבריו ולעולם אימא לך כדי להוציא ממון מיד הבעל היורש מדינא ומוחזק אדרבא אנא אמינא אפכא לעולם אימא לך בדעת מהריב"ל שגם בזמן הזה אם נולד לט' עם גמר סימנים שפיר מקרי בלשון בני אדם זרע של קיימא ואם אינו נגמר בסימניו ג"כ אינו ברור בלשון בני אדם דהוי נפל וכיון דאינו ברור בלשון בני אדם חזרנו לדין תור' כמ"ש הריב"ש וממילא אז הוי הדין כמ"ש הרשב"א דמספיקא לא מפקינן ממונא מהבעל שהוא מוחזק ויורש מדינא מש"ה כת' מהריב"ל עפ"י שורת הדין ועפ"י דברי הרשב"א דאין להוציא מיד הבעל ודבריו כדברי המבי"ט ממש ואין ביניהם אפי' כמלא נימא גם מ"ש וז"ל גם מהר"י בירב הרואה יראה שהאריך והבי' תקנת דמשק ללא צורך מאחר דפשיטא ליה מדינא ל"ל להביא התקנה וכו' אמנם הדבר ברור שלא נסתפק השואל בזה אלא שנרגש ממר שנסתפק השואל אם בלשון בני אדם כל שלא הה ל' יום הוי נפל לזה הביא לשון התקנה שאין כתו' בה זש"ק שאז היה מקום לספק השואל אלא הלשון גרוע שכתו' זרע חי א"כ אין לספק בענין ל' יום וכו' עכ"ל הנך רואה דכמה וכמה הכניס עצמו בדוחקים ובפי' רחוקים בכוונת מהר"י בי רב כדי להוציא ממון מהמוחזק ודרך בזה הפך הנהוג בפוס' שסומכין על שנויי דחוקי כדי לאוקומי ממונא בחזקת מאריה לא להוציא כי מה שהכריח ממה שהוצרך מהר"י בירב להביא תקנת דמשק לע"ד נרא' דאינו הכרח כלל ועקר משום דיש לו' בפשיטות דה"ט דהוצרך להביא תקנת ונוסחת דמשק כדי לחזק דבריו במ"ש ולא מבעיא גיא לדעתו וכו' אלא אפילו להחולקים מודה בנדון זה שלפנינו דהבעל יורש וה"ט משום דמספיקא לא מפקינן ממונא וכמ"ש הרשב"א דעל יורשי האשה להביא ראיה ואם כן מוכרח להביא נוסח תקנת דמשק שכתו' בה אם לא הניח' זש"ק וכו' לאפוקי אם היה כתו' בכתובה שאם ישאר ממנה זש"ק או חי שלא יחזיר כלום ליורשיה דאז על הבעל להביא ראיה וכמ"ש שם הרשב"א ז"ל דדוקא אם היה כתו' אם לא ישאר ממנה זש"ק אז על היורשים של האשה להביא ראיה אבל אם כתו' שאם ישאר ממנה זש"ק שלא יחזיר כלום אז על הבעל להביא ראיה וא"כ מוכרח להביא נוסח דמשק שלפי נוסח דמשק על יורשי האשה להביא ראיה וכמו שכן כת' איהו גופיה בנדון שלו וא"כ נפל בניינו ארצה והמעיין יראה שלא עלה על דעת מהר"י בירב לחלק בין שכתו' וולד חי כן שכתו' זש"ק דא"כ דכל טעמא דמהר"י בי רב משום שכתו' בה זרע חי אבל אם כתו' בה זש"ק מודה מהר"י בירב דיחלוקו משום דבלשון בני אדם לא נקרא בר קיימא עד שיחיה ל' יום א"כ איך לא הרגיש מתשו' הרשב"א עצמה שהוא הביאה לראיה לדבריו דאין מוציאין מיד הבעל והא הרשב"א נדון שלו כתו' בכתובה זש"ק ועכ"ז זיכה להבעל מספיקא וכדי שלא תיקשי עליו הי"ל לומר להדיא דיש הפרש בין זמן הרשב"א לזמנו וכיצד אנו יכולין להעמיס בדבריו מה שאינו כתו' בדבריו אפי' ברמז ומהר"י בירב אינו תנא ולשון משנה לאוקומי אוקמתות בדבריו ואדרבא כלל בידנו שהפוסק צריך לבאר דבריו

ועוד דאפילו לפי הבנתו של הר' לב שלמה שמחלק בין לשון וולד חי ללשון זש"ק א"כ תיקשי אמאי הוצרך מהר"י בירב לזכות הבעל מחמת ספיקא מדינא דהמע"ה הא לפי דבריו כדכתו' וולד חי אפי' בלשון בני אדם לא בעי שיחיה ל' יום דלשון חי מורה יהיה מה שיהיה ובלבד שיהיה חי וכיון שנולד חי הרי נתקיי' התנאי והניחה זרע חי וזכה הבעל מדינא ולא מחמת ספיקא אלא ודאי דלא שני לן בין לשון וולד חי בין לשון זש"ק ומעולם לא עלה על דעת מהר"י בירב ז"ל לחלק משום לשון בני אדם מזמן הזה לזמן הרשב"א אלא אפי' בזמן הזה אינו ברור בלשון בני אדם דאם לט' בגמר סימנים לא מקרי זש"ק ואדרבא איפכא משמע נשמע דאם נגמרו סמניו אפי' בלשון בני אדם ואפי' בזמן הזה קרו ליה זש"ק וכ וכדכתי' לעיל ועוד אפי' לפי דבריו שמחלק בין לשון וולד חי ובין לשון זש"ק א"כ בכתובות דידן שכותבין והירושה לחצאין כמנהג ק"ק דמשק ובדמשק בזמן מהר"י בירב לא היו כותבין אלא