מר ואהלות קד

נדונייתה משום שהיתה תוספת כתובה סך גדול ט"ו אלף גרוש ולא נכתה כי אם העקר והתו' נתנה אותה במתנה גמורה לבנה היתום כי היא רוצה לינשא ואם באו ב"ד לתבוע ממנה שבוע' לא היתה נותנת כלום וא"כ י"ל דלתועלת היתום עשו הב"ד שהאמינו לה בדבורה במה שאמרה שאלו הנכסים הם באים מכח נדונייתה ונעשה כל זה בידיעת האפטרופוס והסכמתו ואח"ז כמה שנים חזר לטעון מה שטען וגם זה מתברר ג"כ מתוך דברי הרב שם שכתב וז"ל ובנ"ד אין בנו כח לבטל המכר דלא חיישי' לב"ד טועין דאולי ראו תועלת ברור במכיר' זו להיתומים וכדברי הרשב"א ומהר"י אבוהב ומהריב"ל וכו' עש"ב אף כאן בנ"ד שלא תבעו ממנה שבועה שהוא ספק ריוח משו' תועלת היתום שהוא ברור ובכוונה עשו זאת וא"כ ודאי לא יוכל האפטרופו' ושום אדם לתלות שעשו בטעות

ועוד דאעקרא דמלתא דאין אנו צריכין לכל זה ובלא"ה אינה מחוייבת שבועה אף דאין הנכסים בעין והוא כי ידוע שבנ"ד שלא היה בעירו כשמת אלא הן בעון תכף שנכנס לעיר כוליז פגע בו רוח עועים ומיד בתוך ח' שעות מת כידוע והוי ממש כמת פתאום שלא היה בביתו עם אשתו ומת עד שנאמר שסמוך למיתה ציוה על ביתו והתפיסה צררי בעבור כתובתה דזה לא שייך אלא בסמוך למיתה וכמבואר באה"ע סימן צ' בדין נפל עליו וכו' עש"ב וכתב שם הרב חלקת מחוקק וז"ל ואף ע"ג דקי"ל דאם נצ"ב אינם בעין אינה נפרעת אלא בשבועה וכאן שמתה בלא שבועה אין אדם מוריש וכו' כבר כתב הרא"ש בשם הריטב"א דאין דרך להתפיס צררי אלא סמוך למיתה ובמת פתאום לא חיישינן לצררי עכ"ל עש"ב הרי דס"ל להרב דכן דעת מרן בש"ע וכ"כ הרב ב"ש שהביא תי' זה מהתו' וסיים וכתב דלכ"ע אם מת פתאום לא חיישי' לצררי ע"ש וכן דעת הב"י בסי' צ"ו שהביא תשו' הרא"ש בשם הרשב"א באורך ולא הביא שום חולק מהחולקים על זה משמע שכן דעתו להלכה כהרשב"א וא"כ אף אם המצא ימצא שיש חולקין על הרשב"א והרא"ש לא נפקא לן מדי לדידן דאזלינן בתריה דמרן ז"ל בכל הלכותיו וחוקותיו:

ותו יש להכריח בפשיטות שכן דעת מרן דבמת פתאום לא חיישינן לצררי והוא ממ"ש מרן בבדק הבית אשר לו עמ"ש הטור והוא שייחד לה וכו' כתב וז"ל דלפי מ"ש מהר"ש דבמת פתאום לא חיישי' לצררי תו אין אנו צריכין לדחוק כמ"ש הטור דאיירי בייחד לה נכסי' ור"ל דה"ט דהוי דוחק משום דמשמע דסתמא קאמר תלמודא דנצ"ב חולקין ולא חלקו בין שייחד לה ללא ייחד וכיון דחזינ' דבש"ע השמיט הא דקאמר הטור והוא שייחד והיינו משו' דלשטתיה קא אזיל עפ"י מ"ש בבדק הבית דאין צריך לדחות כן אלא ה"ט דיחלוקו משום דבמת פתאום ליכא למיחש לצררי ואם כן מוכרח דעתו כהרשב"א שהביא הרא"ש משמו ומש"ה כתבו בפשי' הרב ב"ש והרב חלקת מחוקק על דברי הש"ע דהכא ליכא למיחש לצררי משום שמת פתאום ותו דבנ"ד דהוי גברא דלא אמיד וגם סך הנד וניי' עצום ליכא למיחש להתפסת צררי וכמו שכתב מהרשד"ם באה"ע סי' קל"ב ועוד דאפי' הוי שכיח גבי זה דלא אמיד כלל ועיקר מי יתן והיה לו בעולמו כל שיעור הנדונייא וכו' גם שקרוב הדבר היה דומה לנפל עליו הבית ולשמת במגפה בשעמום וטרוף הדעת ודברים אלו ברורים למודה על האמת עכ"ל ע"ש ונדון דידן ג"כ הוי כההיא דהרב ז"ל שהרי האפטרופוס אביו של המת עצמו אמר בתוך טענותיו דזה הוי גברא דלא א אמיד ומשופה ועליו חובות הרבה ואדרבה לוקח מנכסי אשתו לפרוע חובותיו מהיכא תיתי שיתפיסנה צררי ועוד שבזמן הזה לא שכיחא התפסת צררי לע"ד מאחר שרוב הנדוניות הם סך עצום ורב הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו ולא ראינו ולא שמענו זה כמה שנים שאחד התפיס צררי לאשתו בעבור כתובתה א"כ כ"ש בנ"ד דלא חיישי' להתפסת צררי מהנהו דכתבנו לעיל וכ"ת דנ"ד מאי חזית לדמויי לנפל עליו הבית וכו' ולמת פתאום ולא חזית לדמויי למת במגפה דזה פלוגתא בין הפוסקים ולא נתברר לן דעת מרן בזה ולא אמינא בודאי דנ"ד דמי למת פתאום ולנפל עליו הבית וגו' דהא כל הפוסקי' הסכימו דאין דרך להתפיס צררי אלא סמוך למיתה ובנ"ד לא היה בביתו בשעה שמת ברוח עועים שהיה שם דבשלמא אם היה בביתו וניגף ברוח הנז' ובתוך ח' שעות שחיה אפשר לומר שתכף לנפילתו התפיסה צררי עם שאינו אמת דמסתמא אות' שעה נטרפה דעתו להשגיח בעבור אשתו אבל כאן שיצא בריא מעירו ותכף שנכנס לכוליז פגע בו הרוח ונפל ומת בתוך ח' שעות הא ודאי דכמת פתאום דמי כיון שאין אשתו עמו אז כדי שנאמר התפיסה צררי

ואע"ג שכתב מהר"ש ז"ל דדרך להתפיס צררי כשהולך למדינת הים מדינת הים שאני לא בכה"ג דנ"ד דהוי דרך יום א' מכאן לעיר כוליז וזה האיש כל ב' וג' שבועות הולך לשם ומברר ביניהם חשבון הסחורות שיש לו בידם והכף חוזר וזה דרכו תמיד הולך ובא לשם ובאחת מההליכות הנז' פגע בו הרוח הא ודאי לאו על כיוצא בזה אמר מהר"ש דדרך להתפיס צררי כשהולך למדה"י למודה על האמת ואף שהעידו לו משם הרדב"ז שכתב דאפי' במקום קרוב דלא פלוג הנה כעת אין מצוי בידי תשו' הרדב"ז דלכאורה יש לתמוה עליו דהיכי קאמר דלא פלוג דאטו תקנתא היא או גזרה שגזרו חכמים היא עד שנאמר לא פלוג דהא כל טעמא שתקנו שבועה להאלמנה היא משום חששא דשמא התפיסה צררי וכל היכא דליכא למיחש לצררי כגון אם הנדונייא בעין דאין דרך להתפיס או שייחד לה בחייו כדי כתובתה קי"ל דאינה צריכה שבועה והו"ל לומר דלא פלוג ה"נ כיון דאין דרך להתפיס צררי כעין נ"ד אינה צריכה שבועה ולא אמרינן בכה"ג דלא פלוג דהא כל טעמא דשבועה משום חששא ובודאי היכא דליכא חששא ודאי דאיכא לחוש משום שבוע' שאינ' צריכה דהויא פסוקא ואיך נאמר לא פלוג בענין זה ועוד דנ"ד אפילו הרדב"ז מודה בו דאפילו במקום קרוב יתכן להתפיס' צררי כשהולך באקראי ודעתו להתעכב