מר ואהלות קג

דלרביה ליכא סכנה ולהרא"ש איכא חשש סכנה וכמ"ש שם הרב ב"ש ז"ל וא"כ כיון דיש ס' סכנה בדבר וחמירא סכנתא מאסורא אם כן ודאי ראוי לפסוק כהרא"ש ז"ל דס"ל דיש חשש סכנה כיון דאפילו באיסורא ראוי לתפוס כהמחמיר כל שכן דחיישינן לס' סכנה ובכי הא אין הבעל יכול לומר קי"ל כמ"ד לא הוי מום ועוד הרי מבואר בתשוב' מהר"ם מלובלין בסי' א' וז"ל ויותר ראוי למשוך אחרי החכמים שהסכימו עם הרא"ש כי רבים הם וכן הב"י בטאה"ע ס"ס קי"ז הביא דברי הרא"ש לבד ופסק כדבריו בש"ע שלו בפשיטות עכ"ל הרי שכתב שראוי לפסוק כהרא"ש ז"ל כי רבים עמו יותר מראבי"ה והרי ג"כ כלל מסור בידנו מתשו' מהר"ם בן חביב ז"ל בב"י שכתב וז"ל אע"ג דקי"ל בממונא דהמוחזק יוכל לומר קי"ל אפילו בשני פוסקים כנגד כל חכמי ישראל מ"מ באיסור' אזלי' בתר רובא ולא בתר המיעוטא ע"ש ועוד הכי סיים מהר"ם ז"ל וכתב וכן הב"י הביא דעת הרא"ש לבד ופסק כדבריו בפשיטות בש"ע שלו הרי גברא רבא קא מסהיד שמרן ס"ל כהרא"ש ז"ל ולא כראבי"ה ואנן בתריה דמרן גרירנן בין לקולא בין לחומרא ואף על גב דיש לדקדק על מהר"ם ז"ל במ"ש ופסק כדבריו בפשיטות דלכאורה מן הש"ע אין ראייה דס"ל כהרא"ש דהש"ע איירי באשה נכפית ובאשה הרי כבר כתב מהר"ם עצמו דאפי' ראבי"ה מודה ויש ליישב דכתב כן על פי סברת רבינו חיים בן יוסף דס"ל דאפי' באשה יש ספק לראבי"ה דאינו יכול לכפותה וא"כ לפי זה ודאי דהש"ע פסק כהרא"ש ועוד הרי כתב הכנה"ג בסימן קי"ז בשם מהרח"ש דכיון דראבי"ה מסופק בנכפה ולהרא"ש ודאי שכופין אין ספיקו של ראבי"ה מוציא מידי ודאי של הרא"ש ז"ל

ומעתה אני תמה על מה שפסק הר' המבי"ט בח"ב סי' רי"ב בפשיטות כראבי"ה דבאיש הנכפה לא הוי מום ולא זכר מדברי הרא"ש כלום דס"ל דכופין להוציא משום ספק סכנה בדבר ורוב הפוסקים הסכימו עמו ומכ"ש דלרבי"ה ספק ולהרא"ש ודאי וכמ"ש מהרח"ש ז"ל וצ"ע באופן דלע"ד ראוי לפסוק כהרא"ש ז"ל דכופין אותו לגרש בע"כ ואע"ג שסיים מהר"ם ז"ל דבזמן הזה לא נהגינן לכוף אלא לפסולות מ"מ הרי כתב הרב כנה"ג בסי' קנ"ד בשם רבו אחר שכתב שאין בידו להכריע סיים וכת' אם נתיישן החולי אצלו וגם הרופאים אומרי' נואש אם יראה בעיני חכמי הדור שלא לחוש לספיקו של רבינו יואל מפני ודאן של אותן הגדולים אף אני אהיה סניף עמהם עכ"ל הרי דאף בזמן הזה אם יראה בעיניהם של חכמי הדור לכוף שפיר יכולין לכוף אפילו בזמן הזה ואף ע"ג שכתב הרב כנה"ג וז"ל והואיל שלא הזכיר הר' המחבר דברי הרא"ש נראה דס"ל דראוי לתפוס לענין הלכ' דאין כופין כדברי המרדכי וכ"כ הרדב"ז ז"ל בח"א סימן ר"ס וכו' ע"ש הא כתבינן לעיל בשם מהר"ם ז"ל דס"ל דדעת מרן כהרא"ש דאפילו באיש הוי מום וכופין להוציא וכיון דהוי פלוגתא בדעת מרן ז"ל ראוי לפסוק כהרא"ש משום חשש סכנה ומכל שכן בנ"ד דמצורף לזה טעם אחר מרווח שאין בידו עוד להרויח לזון אותה ומטעם זה לבדו ראוי לכופו להוציא ועוד הרי כתב מהר"ם ז"ל אע"ג דנהגינן בזמן הזה שלא לכוף מ"מ גוזרי' גזרות לפרוש ממנו בכל מיני פרישות להביא אותו ולומר רוצה אני לגרש ומכ"ש אם יאמר הרופא שהתשמיש מזיק לחולי זה ויותר מכבידו דאז מפרישין אותה ממנו בעל כרחו וכמ"ש המבי"ט שם ע"ש באופן בנ"ד אם יראה בעיני חכמי הדור לכופו להוציא אף ידי תכון עמהם ואם לא יוכשר בעיניהם לכופו להוציא מ"מ עבדינן ליה ההרחקות וכמה טצדקי לבא ולומר רוצה אני לגרש וכל עוד שלא גרש חייב במזונותיה אעפ"י שאינה יושבת תחתיו כיון דלכ"ע אין יכולין לכופה לישב תחתיו וכ"ש שאין לו לתפוס שום דבר מנכסי נדונייתה שהכניסה לו והם בעין

נאום אבי"ע ס"ט

שאלה י"א

ועתה נבוא להשיב על טענות אפטרופוס היורש היתום הקטן אחת לאחת ראשונ' וכיון שמתה האשה קודם שנשבעה הנכסי' בחזקת בעלה ואם הגבו לה ב"ד בלא שבועה ומתה מוציאין מיד היורש שלה עכ"ד ותמהני על האפטרו' הזה כי הוא היה עומד עם הב"ד ופטרוה מהשבועה מטעם שהיו נכסי' של נדונייתה נייתה בעין ככתו' בשטר הגוביינא שבידה וחתימי ביה ג' מומחים שבדור ומה שטען עוד האפטרופוס שיש כמה נכסי' שאינם מנדונייתה שעשה אותם הבעל ואיך האמינוה ב"ד במה שאמרה שאלו הנכסים הם מנדונייתה ואנן בעינן דידיע בסהדי שהם בעין וכיון שהיא אינה נאמנת גם להיורשים לא טענינן גם טענה זו אינה כלום מאחר שעבר כמה שנים הענין הזה בודאי אנו אומרים שלא טעו הב"ד הנז' טעות גמורה בדבר משנה שמבואר בש"ע דבעינן שידוע שאלו הנכסים אז הם בעין או באו מכחם אלא אנו אומרים בודאי שבשעה עה שהגבו לה הב"ד בפני האפטרופוס הנז' נתברר להם בברור שאלו הנכסים הם או מנכסי נדונייתה או באו מכחם דחזקה על חבר וכ"ש שלשה ב"ד הנז' שאין מוציאין דבר שאינו מתוקן מתחת ידם ואתמהא על היורש שהמתין אחר שנשאת לאחר ואח"כ מתה כי היה לו לטעון או כשהגבוה לפניו והוא זקנו של היתום ומאותה שעה היה לו לחפש בזכות היתום ולא עתה אחר ה' שנים שנשתכח הדבר ועמד לתלות בוקי סריקי על הב"ד שהגבו לה בפניו ולא טען מידי וכן ראיתי להרב חק"ל ח"א מח"מ סי' ע"ה וז"ל אך לאידך גיסא קשה בעיני וכו' עש"ב או יתכן שבנ"ד דה"ט שהאמינוה לומר על קצת נכסים שהם באו מכח