מר ואהלות י

נחזור לדברי כת"ר שסיים וכתב דהגם דכתבו האחרונים על בציעת הפת דהיינו דוקא: לכתחי' אבל בדיעבד אינו צריך לחזור ולברך לא פליגי אש"ל דהתם ה"ט משום שהשהייה היתה לצורך הסעודה לחתוך הלחם וכו' אבל הש"ל איירי בנתעכב שלא לצורך אכילה עצמה אלא כגון שבירך על הדבר ואח"כ הביאוהו לפניו דלא עלה בידו לפי שעה ונתעכב מעט ועלתה בידו וסיים וכת' דלפ"ז צ"ל דהש"ל מפרש בירוש' דמייתי ראיה מניה דה"ק מי שתופס עיגולא וכבר בירך עליו קודם שבא לידו צריך הוא עכשיו לחזור ולברך וכמו שפירשו מרן בסי' ר"ו לדעת הרמב"ם והטור ודלא כפי' אבודרהם משם הר' גרשום וכו' עכ"ל וקודם שאבא לדברי קדשו נבא להבין כל הפירושים שנאמרו בהירוש' הזה והנה מרן בב"י בסי' ק"מ כת' שה"ר גרשום ואנשי דורו וכו מפרשים הכי וכו' ובירוש' הכי איתא וכו' תני ר"ח וכו' ולפי' הר' גרשום ואנשי דורו צ"ל דכך פי' דברי ר' חייא וכו' משום דהשהיה הוי הפסק וכו' ודלא כמו שפי' אותו התו' והרא"ש והר"י וכו' ומש"ה פשיט שפיר וכו' עש"ב. וקשיא לי להאי פירוש' דא"כ מאי בעי ר' זעירא הדין דנסיב תורמוסא ומברך עלוי . ונפל מניה מהו מברכין עלוי זמן תניינות ומקשי על זה סתמא דתלמודא דהירוש' מה בינו לבין אמת המים ומתרץ אמרי תמן לכך כוין מדעתו ברם הכא לא לכך כוין דעתו מתחלה דמשמע שדין זה נשאר בבעיא אם צריך לברך פעם שנית וכן יראה מדברי הר' גרשום ואנשי דורו שאנשי דורו פסקו לחומרא בהאי בעיא וה"ר גרשום פסק לקולא כהראב"ד משמע שדין זה נשאר שם בבעיא ולפי' הר' גרשום ואנשי דורו קשה דמאי בעי ר' זעירא תפוק לי משו' שהיה דכיון דנפל מידו לארץ הוי שהות בין הברכה לאכילה נפילתו ונטילתו מן הארץ וכ"ש היכא שנפל. ונאבד ולקח תורמוס אחר דיותר הוי שהיה וליפשוט לה מהא דתני ר' חייא אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס דמשום שהות צריך לחזור ולברך וכמו דפשיט ר"ח בר ווה מדין זה שאם בירך על עיגולא ולא ואחר כך נטלו מן הקרקע צריך לברך עלוי תניינות ובודאי שדוחק גדול לו' דר' זעירא לא ידע להא דתני ר' חייא אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס ותו. דסתמא דתלמודא דפריך מה בינו לבין אמת המים ומשני וכו' הול"ל אח"כ דניפשוט מדתני ר' חייא אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס דה"נ בהאי דינא דנסיב תורמוסא וכו' חייב לברך תניינות מדין שהות ותו קשיא לי על אנשי דורו של ה"ר גרשום כיון שדין זה של התורמוסא נשאר בבעיא בירוש' איך פסקו אותו לחומרא והרי כלל מוסכם בידנו דס' ברכות להקל ואין לו' דמפרש הא דתני ר"ח כפי' התו' והרא"ש דא"כ מאי דחי להו ה"ר גרשום האי טעמא משום דפס' הראב"ד לקולא כיון שלפי דעתם נפשט האי דינא בירוש' מדתני ר"ח אין מברכין וכו' אלא ודאי משמע דלכ"ע מודו שדין זה נשאר בבעיא ויש ליישב בקל

ובדברי ה"ר גרשום שכת' דהירוש' אינו עקר דהלכה כרבא מברך ואח"כ בוצע דלא חשבינן שתיקה להפסקה לש' מרובה לש' מועטת קשיא לי נמי היאך דחה דברי אנשי דורו והאי ירוש' מהאי מימרא דרבא והרי המרדכי והרא"ש והתו' ופוסקים אחרים פי' דמאי דאמר רבא מברך ואח"כ בוצע אין הכוונה שיברך ואח"כ יחתוך הלחם דזה הוי הפסק מה שמתאחר לחתוך הלחם ושוהה בין ברכה לאכילה אלא חותך ואינו מפריד החתיכה עד לאחר הברכה וכיון שכל הני רבוותא פי' דברי רבא באופן שלא יחלוק על הירוש' א"כ איפוא איך דחה ה"ר גרשום האי דינא דהירוש' מההיא דרבא ולא הרגיש מדברי התו' וכמה פוס' שפי' דבריו דגם הוא חושש להפסק שהיה כהירוש' ולפ"ז יכולין אנו לו' דגם רבא ס"ל דאם הפסיק בשהות חוזר ומברך וכמ"ש בהירוש' ואפושי פלוגתא לא מפשינן ועל הכל הדבר צריך חלמוד אצלי אמנם מרן בב' בסימן ר"ו פי' דברי הירוש' הדין דנסיב עיגולא וכו' דה"ק מי שתופס עיגולא וכבר בירך עליו קודם שבא לידו צריך עכשיו לחזור ולברך ומדברי הירוש' הזה הוציאו הרמב"ם והטור דאם בירך על אוכל ומשקה. קודם שהביאוהו לפניו צריך לחזור ולברך פעם אחרת וכמו שהביא דבריו כת"ר ולפ"ז הא דתני ר"ח אין מברכין על הפת וכו' לאו בדוקא נקט שאינו יכול לברך עד שיקח הפת בידו אלא לאפוקי שאינו יכול לברך על הפת קודם שיביאוהו לפניו ובאמת דלשון ר"ח דחוק מאד לפ"ז דהו"ל למתני ולמימר דאין מברכין על הפת אלא כשהוא לפניו איברא דלפי' התו' והרא"ש בפ' כיצד מברכין אתו דברי ר"ח דתני אין מברכין וכו' בדקדוק שפי' דה"ק שלא יבצע קודם הברכה שמא תפול הפרוסה מידו ותאבד ויצטרך לחזור ולברך על פרוסה אחרת ויש כאן ברכה לבטלה אבל כשהוא מברך קודם בציעה על כל פת אם הפול הפרוסה מידו יפרוס אחרת ולא יצטרך לברך ולפי פי' נלע"ד דהא דאמ' ר"ח בר ווה האדה אמרה הא דנסיב עיגולא ומברך עליה והוא לא אתא בידיה וכו' אין פי' כמו שפי' הב"י ז"ל דלפ"ז ודאי קשה דמאי פשיט ר"ח האי דינא דלא הוי פירות לפניו ובירך דצריך לחזו' ולברך מדתני ר"ח והרי התם הטעם שאם נפלה הפרוסה צריך לחזור ולברך פעם אחרת על הפרוסה האחרת משום דלא כיון בשעה שבירך על זאת הפרוסה שלקח אותה עכשיו אלא על הפרוסה שהיתה בידו בשעה שבירך וכמ"ש להדיא בירוש' שהקשה על מי שנטל תורמוסא ונפל וכו' מה בינו לבין אמת המים. ותי' התם לכך כוין דעתו ברם הכא לא לכך כוין דעתו וא"כ מנ"ל למימר דמי שבירך על פירות קודם שבאו לפניו וכוין עליהם ואח"כ באו לפניו דצריך לברך פעם אחרת והרי מרן ב"י פי' הטעם דצריך לברך פעם אחרת משו' דאפש' שלא יביאו לו וא"כ מה ענין זה לזה אלא ודאי יראה לע"ד ברור דהכי מפרשים התו' והרא"ש דברי ר"ח בר ווה דקאמר הדין דנסיב עגולא וכו' ומברך עלוי והוא לא אתא לידיה וכו' שבא לפשוט בעיא ד"ר זעירא דבעי בדין התורמוסים שבירך עליהם ונפלו מידו וה"ק מאן דנסיב עיגולא בידיה ומברך עלוי והוא לא אתא בידיה כלו' שנפל מידו ולא אתא לידיה אלא לקח עיגולא אחרת צריך לברך עליה תניינות דלפ"ז הוי הפשיטות שפי' מדתני ר"ח אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס לפי מה שפי' דבריו התו' והרא"ש ודברי ר"ח בר ווה נמי