מצות כהונה צ

מגו לפוטרה מיבם הרי דלפוטרה מיבם מיהא חשיב מגו איברא דק' ממ"ש שם בדקל"ה ע"א בד"ה חזיה שכ' ולא שהיה אומר שהי"ל בנים ע"ש דנר' דאי היה אומר שהי"ל בנים היתה מותרת לכהן אע"ג דמה שנאמן באומר י"ל בנים אינו אלא משום מגו שבידו לגרשה וזה סותר למ"ש בדף הקודם ומהתימא על מהרש"א שם בפירשב"ם שכ' דלא ס"ל לרשב"ם כמ"ש התוס' לעיל. ע"ש. דהרי גם התוס' כ' כדברי רשב"ם ודבריהם סתראי נינהו ונ"ל דהא דהאומר י"ל בנים נאמן משום דבידו לגרשה אינו אלא במוחזק באחי ולא בבני אבל היכא דלא מוחזק באחי בלאו טעמא דבידו לגרשה נאמן משום דהוי ס"ס כדאיתא בגמ' שם לעיל וע"ש בפירשב"ם וא"כ י"ל דכוונת התוס' שכ' ולא שהיה אומר שהי"ל בנים ר"ל דמיירי באינו מוחזק באחי אך רשב"ם כ' בהדיא משום מגו וע"כ דלא ס"ל כמ"ש התוס' לעיל וכמ"ש מהרש"א ולפ"ז דעת רשב"ם דבשטר כיס אפילו אמר החזרתי הכל נאמן דכיון דנאמן החצי משום מגו נאמן על הכל דלא פלגי' דיבוריה כמו באמר י"ל בנים ודעת התוס' שם בהחצי מיהא נאמן ועיין למהר"ץ בתשו' סי' קט"ו ובתשו' מהר"ם גאלנטי סימן צ"ז ועיין להתוס' בפ' חזקת דל"ג בד"ה ואי טעין ולהרמב"ן בחי' שם ובדל"ה ע"ב בד"ה ואי ובחידושים שם: סימן ס"א

ראובן שיש לו עיסקא ביד שמעון ומת שמעון ובאו ב"ח של שמעון שאינם ב"ב ונטלו כל מה שנמצא בבית שמעון ועמדה האלמנה של שמעון למשפט נגד הב"ח ויצא משפטה בדיניהם שכתובתה קודמת להב"ח ונטלה כל עיזבון בעלה מהב"ח ואז עמד ראובן בעל העיסקא נגד האלמנה ותבע בד"ת ליטול הסחורה שהיא מהעיסקא ההיא והאלמנה הודית שהסחורה היא מהעיסקא של שמעון אלא שטענה כיון שאם היא לא נטלה היו הב"ח הנכרים נוטלים אותה מה הפסתיך נר' שהדין עם האלמנה וכיוצא בזה כתב הפ"מ ח"ב סי' ל"ב וה' זרע יעקב סי' נ"ח וביאר עוד שם שאפילו בכסף וזהב שניכר וידוע שהם של התובע נוטלם הנתבע ועיין בס' קדושת יו"ט סי' ו' ול"ד למ"ש רי"ו הביאו מרן בב"י בא"ה ר'סי צ"ג ופ' מור"ם בהגה לעיל סי' צ"ז דש"ה דאפשר שלא תבא לידי גביה וחשיב כמי שאין לה כתובה כלל: סימן ס"ב

אחד שמת ונמצא בתוך כתביו כ"י א' שהקדיש קרקע שלו אחר העדרו לקבוע לו ישיבה והיורשין לא רצו לקיים דבריו אלא א"כ יתחייבו בדין נר' דאינם חייבין דאפילו לס' י"א שכתב מרן בח"מ סי' רי"ב דגמר בלבו להקדיש ולא הוציא בפיו חייב דוקא הוא בעצמו אבל אין כופין עד שיוצא בפיו כמ"ש ביו"ד סי' רנ"ח וכ"כ מהרשד"ם בחיו"ד סי' פ' משם מהר"י הלוי בנשבע בכ"י דחייב לקיים דבריו אבל אין כופין. ע"ש וכ"כ ה' משפטי שמואל סי' קפ"ט דנשבע ע"י כתב לאו כלום הוא ע"ש ואין להוכיח דשבועה ע"י כתב מהני מגמ' בגיטין דע"א ע"א אם לא יגיד פרט לאלם דמפיהם מפי כתבם ואמאי אצט' אם לא יגיד ליפטריה מקרבן ת"ל דלא הוי שבועה די"ל דשאני שבועת העדות דתלי לה רחמנא בעדות דכל דמהני לעדות מהני לשבועה ועיין להתוס' בקמא דנ"ו ע"א ע"ש אבל בשבועת ביטוי כתיב לבטא בשפתים וכמ"ש התוס' בגיטין גבי חליצה דכתיב ואמרה אבל ה' חוות יאיר סי' קצ"ד כ' דשבועה ע"י כתב מהני כמו בדיבור וכ"כ הרב שבות יעקב ח"א סי' קנ"ו ומ"מ פלוגתא דרבוותא היא והיורשין מוחזקין ומט"ז אין לחוש שמא הוציא בפיו כיון שהיורשין מקרו מוחזקין ועיין להנ"ב ח"א חח"מ סי' ל' במ"ש ע"ד הרב שב יעקב חיו"ד סי' מ"ט ע"ש וכ"פ כל הראשונים ובכללם הר"מ בעיא דפ' מ"ש בש"מ שהקדיש כל נכסיו לקולא ואפי' הרא"ש שפ' לחומרא מט"א הוא ע"ש וכ"כ מור"ם בהגה ביו"ד סי' רנ"ט וע"ש להש"ך ולהכנ"הג בח"מ סי' ר"נ ועוד מט"א דתנן בפ' מ"ש נמצאת דיתיקי קשורה על יריכו חוששין שמא נמלך ופ' כל הפו' כמ"ש בח"מ סי' ר"נ וא"כ בנ"ד דנמצאת בתוך כתביו חיישי' שמא נמלך ואף להסו' דבהקדשות בז"הז אמרי' אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט מ"מ אפילו בהקדש גמור פלוגתא דהר"ן והרשב"א בהקדש לאחר ל"י אי יכול להחזור בו כיון דלא קדיש השתא ודעת הרשב"א דיכול לחזור בו כמ"ש הר"ן בשמו בנדרים ד"ל ע"ש וא"כ חוששין שמא נמלך כיון שלא הקדישם אלא לאח"מ וכיון שכן אין מוציאין מיד היורשים מס' ועוד אפילו לדעת הר"ן חוששין שמא אתשיל אנדריה מכל הני טעמי נר' דאין חייבין היורשי' לקיים דבריו מיהו כיון שכתב בכ"י בלשון נתתי או הקדשתי באנו למחלוקת אם לשון נתתי הוא הודאה שנתן כבר בלשון המועל כמ"ש בסי' ס' וכתב הרב בתשו' סי' צ"ב דלכ"ע אין טוענין ליורש שמא להבא קאמר ע"ש ואף גם זאת נר' כיון דפי' אחר העדרו אין מקום לפ' דלשעבר קאמר כנ"ל ברור

סימן ס"ג

בירוש' בפ' ש"הע איתא קיבלו עליהם ע"א כשנים פטור משבועת העדות דכתי' והוא עד דבעי' בר עדות בעלמא ע"ש וק' הרי בר עדות הוא בעלמא בע"א דטומאה דסוטה דמפסדת כתובתה בע"א וי"ל דמ"מ לאו משום עדות הוא אלא משום דקדם קינוי וסתירה אבל ק' דבגמ' בפ' ש"הע אמרי' ה"מ בעד טומאה שחייב בש"הע ואמאי הא לאו בר עדות בעלמא וצ"ל דגמרין פליגא אירוש' בהא דכיון דבר עדות הוא ומפסידה ממון ע"י כבוש עדותו מחייב בש"הע וכ"נ ממ"ש התוס' חדשים בר"פ אמרו לו אהא דאמרי' דאי בעי אמר לא נתכוונתי לעדות שלמדו מש"הע לדעלמא ע"ש ועיין להתוס' בקמא דנ"ו ע"א ומדברי הר"מ בה' שבועות גבי משביע עידי קנס שכ' דפטורין דבעי' עדות שאין מחוסרת כלום ע"ש אין ראיה דש"ה דבשעת השבועה מחוסרת היא דאפשר שיודה משא"כ הכא בשעת העדות כבר קבלו עלייהו ועיין להתוס' בר"פ הא"מ גבי שליח נעשה עד

יש להסתפק במודה בקנס דפטור אי לא הודה אלא תבעו ושתק אי אמרי' בע"ז שתיקה כהודאה נר' דיש ללמוד ד"ז ממ"ש הר"ן בחי' בפ' ש"הע דל"ג ע"ב אהא דאמרי' לרי"הג תביעת ממון מדכתיב או ראה או ידע וקאמר בגמ' דבעידי קנס ל"מ ראיה בלא ידיעה והק' הר"ן הא מ"ל באמר שלא אנס מעולם