מצות כהונה פג

דבמזיד אינה נאסרת דפיתוי קטנה אונס הוא כדאיתא בפ' ד"א ובגמ' בשוגג ל"ג רבנן ולדעת הר"מ בפ"ג מה' א"ב ובפ"ב מה' סוטה דפ' דקטנה נאסרת ע"י פתוי דלא כסוגיית הגמ' ע"ש פשיטא דגם בקטנה תצא מזה ומזה וכו' כי מספק"ל לדעת שאר הראשונים דפ' דפתוי דקטנה אונס הוא וא"כ במזיד אינה נאסרת ובשוגג י"ל דל"ג רבנן א"ד לא פלוג רבנן

וראיתי להרב מהר"י עיאש ז"ל בס' בית יהודה ח"ב סי' ס"ט שכתב בפשי' בנדונו שם דפתוי דקטנה דע"י נשואין רצון הוא לכ"ע והביא ראיה לדבריו ע"ש שאין ראייתו מכרעת ומ"מ מלישנא דמתני' ר"פ ב"ש דק"ז ע"ב דקתני רא"א אין מעשה קטנה כלום אלא כמפותה ע"ש משמע דע"י נשואין רצון הוא דאל"ה באנוסה מבע"ל למתני וכ"נ להוכיח מדברי התוס' בפ' א"נ דל"ה ע"ב בד"ה ולא פתוי שכתב בשם ר"י דמיירי בבעלה עצמו ומדקתני ולא פתוי משמע דבכה"ג פתוי קטנה לאו אונס הוא מיהו י"ל דקתני ולא פתוי אגב רישא כמ"ש התוס' שם בסיפא ועפי"ז ניחא מה שראיתי מקשים לדעת הראשונים דפתוי קטנה אונס הוא מירוש' בפ"ק דקדושין הלכה ב' גבי יעוד אי אמרי' מעות הראשונים לקדושין ניתנו דקאמר הכל מודים שאם נשאת ששיחק האב באדון והביאו זה הירוש' הראשונים שם בפ"ק דקדושין ופי' דכיון דאי לקדושין ניתנו נאסרת עליו אז אמרי' דלאו לקדושין ניתנו ע"ש וא"כ ע"כ דפתוי קטנה לאו אונס דאמה העבריה קטנה היא ועיין בירוש' שהביא ה"ה בה' א"ב ע"ש ועפי"ה י"ל פיתוי דע"י נשואין שאני מיהו מדברי רש"י בפ' הבע"י דס"א ע"ב בד"ה לכי גדלה שכ' והו"ל כאנוסת עצמו ומפותת עצמו ע"ש נראה דאפילו ע"י נשואין פתוי דקטנה אונס הוא דהשתא ניחא שכתב תרוויהו וכוונתו דאת"ל פתוי קטנה אונס הוא הו"ל אנוסת עצמו ואת"ל רצון הוא הו"ל מפותת עצמו אמנם אי איתא דע"י נשואין רצון הוא לכ"ע לא הול"ל אלא דהו"ל כמפותת עצמו וכן מצאתי להדיא בש"הג בר"פ ב"ש וז"ל גבי מיאון נר' בעיני שאם נשאת בלא דעת אמה ואחיה או אם אין לה אח ואם ונשאת בלא דעת שאר קרוביה א"צ למאן שאינה אלא כמפותה ופתוי דקטנה אונס הוא והוי כמי שלא נשאת מעולם ע"ש הרי מבואר להדיא דאפילו ע"י נשואין פתוי קטנה אונס הוא דלא כהרב בית יהודה

סימן נ"ד

כתב הרמב"ם בפ"ח מה' נ"מ דין ו' שור תם שהזיק אם מכרו המזיק עד שלא עמד בדין אע"פ שהוא מכור הרי הניזק גובה וכו' הקדישו המזיק ה"ז הקדש כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון שחטו גובה מבשרו וכו' ע"ש ותמה הלח"מ דבגמ' בפ' המניח דג"ל אמרי' עלה דאהא דאם שחטו גובה מבשרו ל"נ אלא לפחת שחיטה שאינו משלם המזיק ואמרי' ז"א המזיק שעבודו של חבירו פטור וכיון שפ' בפ"ז מהל' חובל המזיק שעבודו ש"ח חייב הול"ל דמשלם פחת שהיטסי ע"ש ועוד ק"ל דלא מקרי מזיק שעבודו ש"ח אלא לרי"ש דס"ל ב"ח הוי דליכא אלא שעבוד בעלמא אבל לר"עק דס"ל שותפין נינהו מזיק גמור הוא וחייב וכ"כ הרמב"ן בר"פ ד' וה' ע"ש וכיון שרבינו פ' כר"עק דשותפין נינהו כמבואר בפרקין ולקמן בפ"ט הו"ל לחייב בפחת שחיטה ובגמ' גופה קשה דמדקאמר טעמא דהקדישו מוקדש משום שלא יאמרו מוכח דבעי לאוקומי ברייתא הלזו כר"עק דלר"יש בע"ח הוא ול"צ לדר' אבהו כדמוכח בגמ' שם וכמ"ש ה"ה בד"ז והשתא בסיפא דשחטו אמאי ל"מ בפחת שחיטה ונ"ל ליישב הכל במאי דאמרי' בפ' חזקת דמ"ג אהא דאמר שמואל שותפין ש"ש הן ז"לז פרכי' והא הוי שמירה בבעלים ומשני באמ"ל שמור לי היום ואשמור לך למחר וכתב המרדכי שם וז"ל אומר ר"מ דל"ד שמור לי אלא דאפילו קנו בשותפות בסתם ולקח א' מהם ושמר בסתם וחבירו שתק ונגנב או אבד אפ"ה חייב השומר שזה יאמר אתה שומר שלי שלאחר שהיית שומר יום או יומים אני הייתי רוצה לשמור ושוב חזר והוכיח דדוקא באמ"ל שמור לי היום ואני אשמור לך למחר הא לא"ה פטור אפילו מפשיעה דפשיעה בבעלים היא מדאמרי' בס"פ המניח בשנים שהזיקו שור א' דאם שניהם של אדם חייבין ודוקא באיתנהו לתרוויהו אבל ליתנהו לתרוויהו פטור ומוקי לה כר"עק ואי איתא דלא הוי פשיעה בבעלים אמאי כי ליתנהו לתרוויהו פטור הא חייב דהו"ל כשותף שפשע לר"עק דשותפי נינהו ואמאי פסק ותני דפטור הא אי נגנב ע"י פשיעה חייב אלא ע"כ דבכל גוונא הוי פשיעה בבעלים עש"ב ומעתה כי שחטו המזיק לר"עק דשותפי נינהו לדעת המרדכי הו"ל פשיעה בבעלים ופטור ולדעת ר"מ חייב דהו"ל כמו שמור לי היום וכו' והרמב"ם דעתו דבכ"ג הוי פשיעה בבעלים כמו שהוכיח הש"ך בסי' קע"ו סקט"ז מדלא הביא בחיבורו מימרא דשמואל דשותפין ש"ש ז"לז אלא ע"כ דסמך עמ"ש בעלמא שמור לי ואשמור. לך ש"ש ואין לחלק בין שותפין לשאר כל אדם ע"ש ולהכי פ' דא"ח בפחת שחיטה משום דהוי פשיעה בבעלים והגמ' דקאמר ז"א המזיק שעבודו ש"ח פטור משום דבעי לאוקומי ברייתא הלזו ככ"ע אפילו כר"יש והטור בסי' קע"ו שכ' משלם פחת השחיטה דעתו כר"מ שהביא המרדכי דבכה"ג לא. הוי שמירה בבעלים וניחא הכל שפיר ומכאן תשו' למ"ש המש"ל בפ"ה מה' שותפין דין ד' דטעמו של הר"מ שכ' דא' מן השותפין שמכר בהקפה חייב משום דהוי מזיק דאע"ג דפשיעה בבעלים פטור כי עביד מעשה בידים הו"ל מזיק בבעלים וחייב ע"ש וק' דא"כ כי שחטו המזיק אמאי. לא משלם פחת שחיטה הא עביד מעשה בידים והו"ל מזיק ובגמ' מוכח דאפילו לר"עק דשותפי נינהו ל"מ פחת נבילה כמ"ש ובגמ' בס"פ ג' דגיטין אמרי' בג' פרקים מוכרין את התבואה נ"מ לשותפי ומתבאר מדברי רש"י שם דחוץ לזמן הזה אם מכר השותף בלא רשות חבירו חייב וכ"כ רי"ו הביאו מרן בב"י. בסי' קע"ו והעיטור הביאו מרן בכ"מ שם בה' שותפין ע"ש ועיין. למהרש"ך בח"א סי' ל"ב ע"ש וקשה מ"ש משחטו וצ"ל דמיירי כא"ל שמור לי היום ואשמור לך למחר ואכתי קשה בדברי הטור דממ"ש שחטו מזיק משלם פסת שחי' נר' דסובר דאפילו בסתם הוי ש"ש כדעת ר"מ שבמרדכי וכמ"ש ומדבריו שם בסי' קע"ו שכ' השותפין ש"ש ז"לז בד"א בזמן שכל א' מתעסק בו זמן ידוע וכו' נראה דסובר כדעת המרדכי דדוקא באמ"ל שמור לי היום וכו' וכ"כ הש"ך שם דדעת הטור ומרן בש"ע לפסוק כדעת המרדכי דבסתם הוי שמירה בבעלים דלא כמהרימ"ט סי' קכ"ג שב' דמהר"י קארו ז"ל הסכים לדעת ר"מ שבמרדכי ע"ש באופן דדברי. הטור נר' דסתראי נינהו