מצות כהונה פ

ועשה ולדברי הרשב"א גם עשה דכי אם בתולה לאו הוא לענין הדחיה מיהו לזה י"ל דמ"מ לא אתי עשה ודחי קרי לאוי דדמי לניתוק דאמרי' בריש תמורה דלא אתי עשה ומנתק תרי לאוי והגמרא דנקט לשון עשה ל"ד דנקט ליה כלישנא דקרא דכתיב בלשון עשה וכמש"ל בקושית הד"א ועפ"ז ניח"ל מה שהק' ה' שיו"ט סי' עמ"ש הר"מ בה' א"ב דכ"ג אינו נושא ב' נשים לעולם דכתיב ביתו בית א' דלפ"ז מאי פריך הגמ' ביבמות אלא מן האירוסין ליתי עשה ולידחי ל"ת והא איכא נמי עשה דבית א' ע"ש וע"פ האמור ל"ק דלא הוי אלא כמו לאו לענין הדחיה כמ"ש הרשב"א ואתי עשה ודחי תרי לאוי הרחוקים. כמו לענין ניתוק כמ"ש. התוס' בפ' הלוקין רדט"ו ע"ש

ועוד י"ל ע"ד הרשב"א מגמ' דפ"ק דבכורות די"א דאהא דאמר"ח בהמת שביעית פטורה מן הבכורה דכתיב לאכלה ולא לשריפה פריך מחלה ע"ש והשתא נימא דאתי עשה ודחי ל"ת. מיהו בלא"ה קשה הא חלה עשה שיש בו מיתה ואמאי לא דחי לעשה דולא לשריפה כמו מח"כ בע"פ דדוחה עשה דהשלמה וראיתי לה' תיו"ט שם שהק' כן. עוד ראיתי לו' שהק' להסוברים דכ"ש ל"מ טומאה מדאורייתא מאי פריך מחלה הא מדאורייתא בכ"ש סגי ול"מ טומאה ולא לשריפה קיימא וכי תיקנו. חז"ל דמקבל טומאה אין כח ביד. חכמים לעקור ד"ת בק"ע ע"ש ולק"מ דהגמ' דבכורות פריך לר"ח ובפרק האשה רבה דפ"ט ס"ל לר"ח דיש כח ביד חכמים לעקור ד"ת בק"ע ע"ש והברייתא דמייתי הגמ' בבכורות דנ"ל מלדורותיכם י"ל דאצט' לדורותיכם דנ"מ אפי' נטמאת העיסה כולה וא"ש הברייתא גם למ"ד אין כח ביד חכמים לעקור ד"ת בק"ע

וראיתי לה' מנחת יהודה בס' דעת זקנים בפ' ראה דעמ"ש רש"י בקרא דששת ימים תאכל מצות ששה מן החדש הקש' למ"ל קרא ת"ל מדכתיב ולחם וקלי וכרמל ל"ת ותי' דאצט' קרא לעשה דהוי חדש בל"ת ועשה ואי ל"ל מצה אלא מן החדש לא אתי עשה דמצה ודחי ל"ת ועשה דחדש ע"ש הרי דחולק ע"ד הרשב"א וס"ל דלאו הבא מכלל עשה דהוי עשה לענין הדחיה וכ"נ קצת מדברי התוס' בריש יבמות בשמעתא דעליה דאהא דאמרי' לא לאו דמחמר הקשו דהא איכא עשה דלמען ינוח והוי ל"ת ועשה ע"ש איברא. דקש' ע"ד המנ"י מהירושלמי שהביאו התוס' בפ"ק דקדושין דל"ח דפריך למה לא אכלו מצה בשנה שנכנסו לארץ ליתי עשה דמצה ולידחי ל"ת דחדש ע"ש ולפ"ד המנ"י עשה נמי איכא אלא ע"כ דלאו הבא מכלל עשה לאו הוא לענין הדחיה ואתי עשה ודחי תרי לאוי סמיכי כאמור והיה נ"ל דהירוש' קי"ל דלא אכלו מצה כל ישראל והנשים פריך אמאי לא אכלו מצה הא פטורין ממ"ע שהז"ג וה"ה הלאו הבא מכלל עשה כיון דעשה הוא וגדולה כ' מהרימ"ט בחי' קדושין דל"ד ע"א דאפי' לאו הניתק לעשה ואינו תלוי בזמן הנשים פטורות דלאו עונשין הוא ע"ש איברא דקש"ה ע"ז דהרי ל"ת דלא תותירו אין לוקין עליו משום דהוי לאו הניתק לעשה ונוהג גם בנקבות כמ"ש החינוך בפ' בא מצוה י"ד ע"ש ומ"מ בלאו הבא מ"ע נר' דפטורות ופריך שפיר ליתי עשה דמצה ולידחי ל"ת דחדש דגבי נשים ליכא לא ל"ת וכה"ג ממש כ' התוס' שם בקדושין בד"ה מעקה ע"ש שוב ראיתי דהא ליתא דאכתי לתי' הירוש' דמשני דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת שאחר הדיבור. ע"ש ל"ל דכ"ר ששת ימים תאכל מצות הא בלא"ה האי קרא ל"ד עשה דמצה ל"ת דחדש

וראיתי לה' מח"בר בא"ח סי' תע"א שהביא דברי המנ"י והקש' מהירוש' הלז ותי' דהירוש' ס"ל כמאן דדריש מה שביעי רשות וכו' ע"ש ולדבריו צ"ל דמאן דדריש ששה מן החדש חולק על ס' הירושלמי וס"ל דעשה דקודם הדיבור דוחה עשה דאחר הדיבור דאלת"ה ק' קרא למ"ל והוא דוחק גדול דפליגי. בהא מילתא וטפי הי"ל להמנ"י לתי' לעבור עליו בעשה. ול"פ ונ"מ לחולה ביו"הכ דמאכילין אותו הקל תחילה וכיוצא בזה נ"מ טובא לכמה מילי ובמנחות בפ' ר"יש דס"ח ס"ל לר"י ור"ל דאפי' בזמן בי"המק. האיר המזרח מתיר והדכתיב עד הביאכם למצוה והיינו עשה כמ"ש התוס' שם ולדידהו דאוכל חדש קודם ט"ז בניסן עובד בעשה ול"ת דלא כהירוש' וקש' מה יענו ר"י ור"ל בהך ברייתא דדריש ששה מן החדש למ"ל קרא בלא"ה איכא עשה ול"ת ולא דחי להו עשה דמצה אלא ע"כ לעבור עליו בעשה יתירא ולא לענין הדחיה מיהו י"ל דלדידהו מוקמי להך דדריש ששה מן החדש כריב"ז שם במנחות דס"ל עד ועד בכלל ולדידיה קרא דעד הביאכם לאו לעשה אתא אלא לו' דבזמן ב"המק לא אסיר עד הביאכם ובזמן שאין מקדש עד עצם היום ועד בכלל ומ"מ עיקר קו' המנ"י ל"ת דהכוונה בדרשא זו דששה מן החדש הוא לגלויי דמחרת שבת היינו יו"ט ולא שבת בראשית דא"כ ליכא ששה מן החדש וכמבואר כ"ז במנחות בפ' ר"יש ריש דס"ו וע"ש בתוס'

סימן נ"א יש להסתפק למ"ד יאוש כדי קני דמ"מ צריך לשלם דמיה כדמוכח בפ' מרובה דס"ו דאמרי' ואס"ד יאוש כדי קני דמי מעליא בעי לשלומי וכ"כ התוס' שם בד"ה ה"נ ע"ש. אי הוי כשלו לקדש בו את האשה אע"פ שעדין לא נתן את הדמים דחוב בעלמא הוא דחייב א"ד לא הוי כשלו עד אחר נתינת הדמים

הנה יש להוכיח ד"ז מדאמרי' שם בפרק מרובה אברייתא דקרבנו ולא הגזול אלא לאו לאחר יאוש וש"מ יאוש ל"ק ואי איתא דלא חשיב שלי אלא לאחר נתינת המעות הא אפי' אי יאוש קני שפיר ממעט ליה קרא וקמ"ל דלא הוי כשלו עד לאחר נתינת הדמים וא"ל דהוי יאוש ושינוי רשות כמ"ש התוס' שם. ולכך חשיב שפיר שלו דהתינח לדעת ר"י שם בדס"ז דביאוש וש"ר קני קנין הגוף וא"ח בנתינת הדמים אלא לדעת הר"מ בפ"ה מה' גניבה דס"ל ביאוש וש"ר ל"ק אלא לענין דא"ח בחזרת גוף הגניבה אבל חייב הוא לפרוע דמיה ע"ש מאי א"ל אע"כ דפשיט"ל להגמ' דחשיב כשלו אע"ג דעדין לא נתן את הדמים: איברא די"ל דע"כ לא כ' הר"מ דיאוש וש"ר לא מהני לענין חזרת הדמים אלא למאי דפ' דיאוש כדי ל"ק וא"כ בשעת ש"ר עדין ל"ק ובאיסורא אתא לידיה ולכך איתיה בחזרת הדמים אבל אי יאוש כדי קני בשעת ש"ד בהתירה אתא לידיה וא"צ נתינת דמיה ומה"ט אם קנאו הגנב בשינוי מעשה ומכרו א"צ הלוקח לשלם את הדמים אפי' לדעת הר"מ כדמשמע מדברי הפוסקים בסי' שנ"ג ודלא כהפרישה בא"הע סי' ק"ך שכ' בגזל נייד וכ' בו הגט ונתנו לה קנאתו וא"ח אלא בחזרת דמיו ע"ש וכבר הושג מהג"פ שם סק"ו ע"ש