מצות כהונה עט

מי איכא מידי דמהלוה ל"מ גבי ומהערב מצי גבי וקי"ל דאין נפרעין מהערב תחילה וכ"פ בח"מ סי' מ"ט ע"ש ומה שנר' הפך מזה בתשו' הרשב"א סי' אלף נ' כבר כ' הסמ"ע בסי' קכ"ט סקכ"ה דדוקא היכא שאין הלוה מתחייב מעיקרא אלא עיקר החיוב מתחילה הוא על הערב הוא שכ' הרשב"א דחייב הערב אבל היכא דהלוה מתחייב בפיטורו נפטר גם הערב ע"ש ועיין למהרש"ך ח"א סי' מ"ד וקל"ז ע"ש מיהו נר' דהא ליתא דדוקא בערב לחוד הוא דבפיטורו יפטר גם הוא אבל ערב קבלן אינו תלוי בלוה וממקומו הוא מוכרע דבפ' י"ב יהיב הגמ' טעמא דאינו נפרע מהערב תחילה ובע"ק נפרע מהערב תחילה דרמ"ג רמ"ג ובנ"ד עדיף מע"ק וכ"מ להדיא מדברי בע"הת שי"ד ח"ד שכתב כעובדא דס"פ כל הנשבעין בההוא דשכיב ושבק ערבא דמיירי בע"ק דאי בערב לחוד הא קי"ל דלא יתבע מהערב תחילה וכיון דל"מ גבי מיתמי לוה גם מהערב לא גבי ע"ש ומצאתי להרשב"א סי' תתקע"ג שכ"כ להדיא דבע"ק גבי מהערב אפילו היכא דל"מ גבי מהלוה וכ"כ הרדב"ז ח"ב סי' תשס"ז ע"ש וכ"ז נעלם ממהרש"ך ח"ב סי' קי"א בנדונו בע"ק וכתב לפוטרו מטעם דכיון דל"מ גבי מהלוה ע"ש ועפי"ז יש לדון במ"ש הרשב"א בר"סי אלף נ' דהיכא דאין הלוה מתחייב אז חל החיוב על הערב מדאמרי' בפ"ק דקדושין ד"ז תן מנה לפ' ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב ואע"ג דאין המקבל מתחייב ע"ש דע"פ האמור אין משם ראיה דהתם קבלן הוא כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפי"ז מה' אישות דין ט' איזהו קבלן זהו שאמר לאשה הנשאי לזה ואני נותן כתובה ע"ש וזהו קבלן דכתובה המוזכר בגמ' ואע"ג דלא אמר תן ואני נותן הוי הנשאי כמו תן וה"נ דכוותא ואתקדש אני לך כמו ואני נותן ונראה דהרשב"א ס"ל כדעת רש"י בפ' הנזקין ד"נ דקבלן דכתובה היינו דנתן לה החתן מטלטלי והחזירתן לו ע"פ הקבלן ע"ש וכ"מ מדברי ה"ה בפכ"ה מה' מל"ול דין ו' דהרשב"א קאי בשיטת רש"י ע"ש אבל לדעת הר"מ ההיא דאתקדש אני לך קבלן הוא ומ"מ הדין דין אמת דבע"ק אינו תלוי בפיטורו של לוה וכמו שנתבאר ודלא כמהרש"ך ז"ל ועיין להרב פמ"א ח"ב סי' ז' די"ד ע"ג ע"ש ומתשו' הרשב"א הלזו דסי' אלף נ' יש להוכיח דס"ל דאפילו לא דיבר הלוה עם המלוה כלום אלא הערב אמר למלוה תן להלוה ואני פורע דין ערב יש לו ודלא כמ"ש הרא"ש בסיף בתרא והביא הטור בס"סי קכ"ט ופ' מרן בש"ע דין ך' דאם לא דיבר הלוה עם המלוה אין לו על הלוה כלום אלא על הערב שאמ"ל הלוהו ובשליחותו נתנם לו ע"ש דאי איתא מאי ראיה מייתי הרשב"א מתן מנה לפ' ואני אקדש לך ש"ה דשליח שויה ועדיף מקבלן והוי כערב דשלוף דוץ ומ"מ אצט' ליה להגמ' למי' מידי דהוה הערב למיהב טעמא במה משתעבד כיון דלא מטי ליה הנאה ולא קנו מניה אלא נר' דחולק הרשב"א בד"ז שכתב הרא"ש ועיין למור"ם בהגה בדין ח' שכתב מי ששאל חפץ מחבירו ואמ"ל אם לא אחזירנו לך לזמן פ' אתן לך דמים כ"וכ והעמיד לו ערב בער הדמים אע"ג דלגבי השואל הוי אסמכתא ופטור הערב חייב לשלם והיא תשו' הרשב"א הנז' אלא ששינה ולא כ' דבקנו מידו מיירי ומתשו' הרשב"א מבואר דמשום דקנו מידו הוא דחייביה להערב ועיין להב"ח במ"ש ליישב זה לפי שלא ראה תשו' הרשב"א בח"ב סי' כ"ב דשם הובאה תשו' הלזו דשואל חפץ באורך ומשם באר'ה משום דהוי אסמכתא לגבי הערב בעי' יקנו מידו ואמר מעכשיו דבכה"ג ליכא דין אסמכתא עש"ב ומעתה מתיישב. שפיר. מאי דהשמיט מור"ם הקנין דלטעמיה אזיל התגיה. בסי' קל"א דאין בערבות משום אסמכתא אבל לפמ"ש בסי' קל"א כהסוברים דיש בערבות בכה"ג דתנאי אם יהיה וכו'. משום אסמכתא בעי' בד"ז דשואל חפץ קנו מידו ואמר מעכשיו וכמ"ש הרשב"א דבכה"ג אסמכתא גמורה ודמי לאסמכתא דעלמא ודלא כהסמ"ע בסי' קל"א סקכ"ד ע"ש

שבתי וראיתי שמש"ל. דכ"ז נעלם ממהרש"ך ח"ב סי' קי"א ישנו מן הישוב דנדונו שם בערב פרען קבלן וכבר כתב מהרשד"ם חח"מ סי' ט"ל דדוקא בכתוב קבלן לחוד הוא דנפרע מאיזה שירצה אבל אם כתב פרען קבלן מש' פרען מגרע כחו דהוי כמי שאומר תן לו ואני פורע דאינו קבלן אלא ערב לחוד ע"ש אבל הרדב"ז ח"א סי' קי"ו כתב דעדיף טפי עפ"ק מקבלן לחודיה ע"ש: סימן נ'

לאו הבא מכלל עשה אי הוי עשה לענין הדחיה ולא אתי עשה ודחי עשה או הוי כמו לאו

הנה כ' הרשב"א והובאו דבריו בש"מ בפרק אלו נערות ד"מ דאתי עשה דולו תהיה לאשה ודחי עשה דמצרי ואדומי ובעולה לכ"ג דהנך לאו הבא מכלל עשה הן והוי כמו לאו ואתי עשה ודחי ל"ת ע"ש והרב דברי אמת בקונט' דנ"ה ע"א תמה מדאמרי' בפ' ת"נ דנ"ט גבי מח"כ בשאר ימות השנה. מאי אולמיה דהאי עשה מהאי עשה אע"ג דעשה דהשלמה לאו הבא מכ"ע הוא ע"ש ונראה דהתם אפי' הוי ל"ת לא דחי ליה עשה דמח"כ דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש כדאמרי' בפ' דם חטאת דצ"ז ואפי' ר"א דמשני התם שינויא אחרינא לפ' בהא דהא מוכח לה מעצם שיש בו מוח דיש בו משום שבירת עצם וכצ"ל לדברי הריטב"א בחי' בעירובין ד"ק שתי' לקו' התוס' שם אמתני' דנתערבו מתנה א' במתן ד' דלא אתי עשה ודחי ל"ת שבמקדש ע"ש ואע"ג דהגמ' בפ' ת"נ נקט לישנא דעשה ל"ד הוא. ולא נחית הגמרא אלא דליכא אלמות בעשה הדוחה דאי הוי אלים הוה דחי שפיר אבל ק"ל ע"ד הרשב"א הללו מדפריך הגמרא במנחות דף פ"ד ע"א אמאי מביאין עומר בשביעית לאכלה אמ"ר ולא לשריפה ע"ש ומאי פריך נימא דאתי עשה דעומר ודחי ל"ת דולא לשריפה וראיתי להר' טורי אבן בר"ה דכ"ח שתי' לקו' התוס' דעירובין מדנפשיה כמ"ש הריטב"א וכ' עור דבמקדש אין עשה דוחה ל"ת אפי' ל"ת דעלמא ול"ד ל"ת דמקדש ע"ש ועפ"ז ניחא דלא אתי עשה דעומר ודחי ל"ת דולא לשריפה. הך הרב שם חזר בו והוכיח. דעשה דמקדש דוחה ל"ת דעלמא מדאמרי' מרי' בפ' ר"א דמילה שלא בזמנה. ל"ד יו"ט מהא דולא עילת חול ביו"ט ואי איתא. היכי ילפי' מילה ש"ב מדלא מקטר אברי עולה כיו"ט הא החם שאני דבמקדש ל"ד ע"ש וכנ"ל מגמ' ס"פ שילוח הקן דפריך לדבר מצוה הא אין עשה דוחה ל"ת ועשה מוכח דל"ת גרידא דחי כיון דשייך בחולין וכ"נ ממ"ש התוס' ר"פ אוא"ב שכ' דאצט' קרא בקדשים דלא דחי העשה דפסח הל"ת מוכח דאין זה בכלל מ"ש אין עשה דוחה הל"ת שב מקדש וע"ש בחידושי' ועוד ק' ע"ר הרשב"א מדאמרי' מרי' בפ"ב דיבמות ד"ך בשלמא אלמנה מן הנשואין לא אתי עשה ודחי ל"ת