מצות כהונה סא

סימן מ'

עמדתי עמ"ש הר"מ ז"ל בפ"א מה' ח"ומ ד"ז שכ' האוכל מן החמץ עצמו בפסח כ"ש ה"ז אסור מ"הת שנאמר לא יאכל וכו' והאוכל פחות מכזית במזיד מכין אותו מ"מ וכ' מרן בכוונתו דכ"ש ממש מעט מן המעט אסור מ"הת אבל אין מכין מ"מ אלא על פחות מכזית ולא על כ"ש ממש אלא שתמה ע"ז מה גבול יש לו ע"ש ונ"ל דהגבול הוא אם יאכל כ"ש הרבה פעמים ויהיה כזית בכדי אכילת פרס אז מכין אותו מ"מ. דחזי לאצטרופי לכזית להתחייב עליו לאו וכרת אבל אם כ"ש מעט מן המעט בענין כשיאכל הרבה פעמים כזה השיעור עד שישלים כזית יהיה יותר מכדי אכילת פרס דלא מצט' לחיוב אז אין מכין אותו מ"מ דקי"ל בכל האיסורין אין מצט' עד שיאכל כזית בכדי א"פ ועוד דכיון דכ"ש ממש הוא מתעכל מהר ואין ראוי להצטרף עם מה שיאכל אח"כ ועפ"ז י"ל מה שהקשה מרן בכ"מ ל"ל קרא הא קי"ל בכל התורה דחצי שיעור אסור מ"הת ע"ש די"ל דטעמא דח"ש אמ"ה משום דחזי לאצט' א"כ בכ"ש מעט מן המעט דלא חזי לאצטרופי כשיאכל הרבה פעמים כזו האכילה שאכל עכשיו שרי בשאר איסורין אבל בחמץ דכתיב לא יאכל משמע דלא יהיה בו היתר אכילה כל אפילו מעט מן המעט ויצא להר"מ כן מגמ' דר"פ יו"הכ דנ"ל ח"ש אמ"ה מדכתי' כל ויהיב טעמא דחזי לאצטרופי ומדאצט' להאי טעמא ע"כ דס"ל להגמ' דטעמא דקרא משום דחזי לאצטרופי ונ"מ לאוכל מעט מן המעט דל"ח לאצטרופי דשרי וע"ש בתוס' גם יצא לו להר"מ ד"ז מדאמרי' בפ' כ"ש דל"ה דא"י במצה של טבל משום דמי שאיסורו בבל תאכל חמץ ופריך ואסורא דחמץ להיכן אזל ומוקי לה כר"ש דס"ל אין אחע"א וע"כ דס"ל להגמ' דחמץ אטבל הוי איסור מוסף דאי איסור כולל אמאי לא אוקמה כשאר תנאי דל"ל כולל אלא ע"כ דס"ל דהוי א"מ ולא אשכחן תנא דל"ל א"מ אלא ר"ש והשתא י"ל חמץ אטבל מה איסור מוסף איכא אי איסור הנאה כבר כ' התוס' בפג"ה דק"א דאיסור הנאה לא הוי א"מ ואע"ג דהר"מ בפי"המ בפ"ג דכריתות די"ג ס"ל האיסור הנאה איסור מוסף מ"מ י"ל דחמץ אטבל לא הוי א"מ כיון דגם טבל אסור בקצת הנאות דהיינו הנאה של כלוי וס"ל דמדאורייתא אסירה וע"כ הוכרח הר"מ לומר דחמץ אסור אפילו בכ"ש מעט מן המעט והוי א"מ מיגו דאיתוסף איסורא אמעט מן המעט וכה"ג כ' הרב נודע ביהודה ח"א חא"ח סי' ל"ו דטבל ותרומה על יו"הכ הוי א"מ מיגו דאיתוסף איסורא אכזית דיו"הכ ככותבת הוא דמחייב ע"ש וה"נ דכוותא מגו דאיתוסף איסורא אכ"ש ועיין להרמ"ע מפאנו דקכ"ו ע"ב במ"ש לתרץ קושית ה"ה בפ"ד מה' מ"א ע"ש ועיין להתוס' בפ' הלוקין די"ו ע"ב בד"ה דיסק ובמעילה די"ו רע"א ע"ש ועיין להקמ"ר בפ"ד מהל' שבועות במה שהוכיח שיעור דשתיה בכלל אכילה מגמ' דשבועות דכ"ג ובחידושי' שם בשבועות ואף דהמש"ל בה' יסו"הת כ' דכל איסור דאינו לוקה עליו לא הוי א"מ ע"ש כבר הרב קול אליהו ח"א חיו"ד שי' ז' הוכיח במישור דבכל גוונא הוי א"מ ע"ש אך קשה דהר"מ בפ"ט מה' מלכים דין יו"ד כ' דב"נ אסור בכ"ש דלא ניתנו שיעורין אלא לישראל ע"ש ולדידה קשה מה שהק' התוס' בפ"ב דחולין דל"ג ע"א בד"ה אחד וכו' מי איכא מידי דליש' שרי ולב"נ אסור ומה שתי' התוס' דלישראל נמי אסור דח"ש אסור מ"ה ע"ש לא יתכן לדעת הר"מ לפמ"ש דכ"ש ממש שרי לישראל ואסיר לב"נ דל"ל טעמא דחזי לאצטרופי לגבי ב"נ דלא ניתנו להם שיעורין וצ"ל דגם לר"י דיהיב טעמא דחזי לאצטרופי ל"ל האי כללא מי איכא מידי וכמ"ש התוס' לד"ל והנך אמוראי דס"ל מזמנין כותי על בני מעיים ל"ל טעמא דחזי לאצט' אלא דח"ש אסור מ"ה אפילו כ"ש ממש

ועפ"ה ניחא לי מה שהקשו התוס' בפ' הבע"י דס"ב ע"א בד"ה בני הא ב"נ אין מצווין אפ"ור דכל מצוה שנאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני ליש' נאמרה ולא לב"נ ע"ש די"ל כיון דטעמא מאי דנאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני דל"א לב"נ נאמרה ולא לישראל משום מי איכא מידי וכדאי' בפ' ד"מ דנ"ט וכיון דר"י ל"ל מי איכא מידי י"ל שפיר לב"נ נאמרה ולא לישראל ועכ"ום מצווין אפ"ור ומאי דקי"ל דישראל מצווין אפ"ור משום דאמת הוא דנשנית אלא כיון דנשנית בשביל ד"א לא חשיב לה נשנית וכדאיתא שם בגמ' ע"ש ומאי דלא חשיב לה ברייתא שם גבי מצות דב"נ י"ל תנא ושייר ועיין בחידושי' לספרי שם הוכחתי מברייתא דספרי דל"ל לההוא תנא מי איכא מידי ע"ש וניחא שפיר קו' התוס' דהתם אליבא דר"י קיימי'

ומן האמור י"ל מ"ש הר"ש במשנה במס' ט"י בפ"ב דח"ש אמ"ה דוקא בעיניה אבל ע"י תערובת שרי וכ"כ הרדב"ז וקש' דמי איכא מידי דלב"נ אסור ולישראל שרי דלב"נ ודאי דאסיר אפילו ע"י תערובת שהרי פחות מכזית לב"נ כמו כזית לישראל דלא ניתנו שיעורין לב"נ וכ"נ קצת מגמ' בפ' ד"מ דפריך לר"י דאמר דלא הותר בשר לאדם הא' מברייתא דהיו צולין לו בשר ומאי פריך נימא דהיו צולין לאכול ע"י תערובת וע"ש בתוס' בדנ"ו ע"ב בתוס' ועפ"ה י"ל סברא הלזו דח"ש דוקא בעיניה לר"י דל"ל מי איכא מידי אבל להנך אמוראי דאין מזמנין וכו' ע"כ דח"ש אסור אפילו ע"י תערובת דאלת"ה קשה מי איכא מידי וכו' ועפ"ז י"ל מה שהק' הר"ש שם מגמ' דפג"ה דפ"ז בההוא פלגא דזיתא וכו' ע"ש ועיין להשע"ה בה' יסו"הת ד"ג רע"א שכ' דאע"ג דח"ש אמ"ה שלא כדרך אכילתו לא אסור אלא מדרבנן דח"ש טעמא מאי משום דחזי לאצטרופי ובשלא כדר"א ל"ל האי טעמא ולמ"ד כ"ש למכות אפילו כשלא דר"א אסור מ"ה ע"ש ולפ"ז בב"נ אסור אפילו שכדר"א וקשי' מי איכא מידי וכו' ועפ"ה יתיישב הכל שפיר דמאן דס"ל טעמא דחזי לאצטרופי ל"ל מי איכא מידי וכו' ומאן דאית ליה מי איכא מידי וכו' ל"ל ה"ט דחזי לאצט' ואסור ישראל מדאורייתא אפי' שכדר"א ומן האמור דכ"ש ממש שרי כשאר איסורין י"ל מ"ש התוס' בפ"ג דשבועות דכ"ג ע"ב בד"ה דמוקי אמאי לק' ר"י לטעמיה דח"ש אמ"ה ע"ש ועיין להתוס' שם דכ"ב בד"ה להיתרה ע"ש

ובהיותי בזה עמדתי על מה שנסתפקו האחרוני' אי ח"ש דאסור מ"ה דוקא במידי דאכילה או בכל מיד כגון איסורי שבת וכיוצא הלא בספרתם ונ"ל להוכיח דעת הרמב"ם ז"ל דאסור ח"ש מ"ה בכל האיסורין והוא ממ"ש בה' פרה פ"א ה"ג וז"ל היו בה ב' שערות עיקרן מאדים וראשן משחיר הכל הולך אחר העיקר וגוזז במספריי' וכו' ואינו חושש משו' גיזה בקדשי דאין כוונתו לגוז ע"ש וקשה אפילו כוונתו לגוז לשתרי שהרי שיעור גיזה הוא כמלא רוחב הסיט כפול כמ"ש