מצות כהונה נז

דהיכא דהמכר מדרבנן מהניא מחילה ואפילו עיקר החוב מדרבנן ומעתה לא שייכא כאן הר"ן מדאורייתא וניחא שפיר מ"ש במקו' ומעתה ע"כ דלא קאמר הגמ' דיכולה למחול ולא דיניינן בה כר"ן אלא בכתובה שהיא מדרבנן אבל נצ"ב דזקפם עליו ובקנין חזר מה שמחוייב הבעל לאשה בנצ"ב מדאורייתא ושייכא דינא דר"נ מדאורייתא וכי זבנה להנחבל א"י למחול ושפיר כתב הרא"ש והר"ן דבנצ"ב כופין אותה למכור ואפילו תזבין לאדם אחר ולא להנחבל ס"ל להרא"ש כיון דמאי דזבנה הוא לצורך פירעון הנחבל הוי כמו דזבנה להנחבל גופיה וא"י למחול ואע"ג דמדברי הרא"ש בפסקיו שם בכתובות שלא תי' כן בקושיתו דליהמניה במיגו דמחיל מוכח דס"ל דאף בדר"נ יכולה למחול כמ"ש מרן בב"י בסי' פ"ו כבר כתב הב"ח בסי' מ"ז דהרא"ש בכתובות מיירי בגוונא דל"מ מדר"ן והעד ע"ז הטור בסי' פ"ו שכתב דא"י למחול ולא הביא דעת אביו הרא"ש דחולק ע"ז ע"ש באופן דמ"ש הרא"ש והר"ן דבנצ"ב כופין למכור הוא משום דהו"ל משועבד מדר"ן וא"י למחול אבל בנ"מ דלא שייכא דר"ן הוא מטעמא דל"מ מחילה בדבר שהגוף שלו וכדכתי' אך מדברי הרא"ש בתשו' כלל ל"ה סי' ו' והובא בב"י א"הע סי' צ"א מבואר דאין כופין למכור נצ"ב ליתן לב"ח דידה משום דמחלה וצ"ל דההיא תשו' נשנית קודם והיה סבור דבדר"ן יכולה למחול ואח"כ חזר בו בפסקיו וסבר דא"י למחול וכמ"ש בתומים סי' פ"ו סק"ב ע"ש

והנה בגמ' דהחובל לעיל מזה אמרי' תנינא לתקנת אושא מדתניא מעידין באיש פ' שגירש את אשתו ונתן לה כתובתה ונמצאו זוממי' אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו אם נתאלמנה או נתגרשה ואם מתה יירשנה בעלה וא"א הא בידה למכור ולא ירשנה בעלה וראיתי לרב א' מרבני אשכנז שהק' להקו' דהיורש מוחל לנפשיה ולא ישלם להלוקח מדינא דגרמי משום דא"ל לא נתכוונתי להזיקך אלא לטובתי כמ"ש בסי' ס"ו ע"ש להש"ך סקפ"א לפ"ז מה יוכח לתקנת אושא מברייתא הלזו הא הבעל יכול למחול לעצמו וירשנה עכ"ד ואין לתרץ דמ"ל להגמ' דמיירי אפילו בכתובת אלמנה שהיא דרבנן וכיון שעיקר החיוב מדרבנן כי מכרו שוב א"י למחול דכבר הוכחתי דאפי' בכה"ג יכול למחול גם אין לתי' דהנך סוברים ס"ל כדעת הר"מ דבנצ"ב א"י למחול והך ברייתא בנצ"ב מיירי כמ"ש התוס' שם הא ליתא דאפילו לדעת הר"מ דוקא אם הם בעין אבל אם נגנבו או נאבדו יכול למחול כמ"ש הר"מ שם בה' אישות וא"כ נוקמא לברייתא בנגנבו או נאבדו וימחול לעצמו וירשנה ועור דאפילו אם הם בעין דוקא אם טענה נ"ר עשיתי לבעלי אבל כל עוד שלא טענה מחילתה מחילה כמ"ש הכ"מ שם גבי מתנה ע"ש וא"כ היורש יכול למחול לעצמו ולכן נר' דכיון דבנצ"ב בחזקת הבעל הם והגוף שלו ואין לה עליו אלא שעבוד דזקפם ע"ע כי מחיל לנפשיה פקע השעבוד ולא שייך לישנא דירשנה אלע"כ מדקתני ירשנה בלא מחילה דאפילו לא מחל לנפשיה קתני ירשנה. וא"א דליתא לתקנת אושא הא בידה למכור אע"כ דהבעל מוצא מיד הלקוחות ואפילו בלא מחילה ירשנה

נקטי' דמחילה בנ"מ לא מהניא כיון שהם שלה ועיין בתשו' מהר"ם גאלנטי סי' מ"ז וק"ח שהוכיח מלשון הר"מ בפ"י מה' מכירה דמחילה מתנה היא ע"ש דדברי הר"מ אינם ענין לדין זה כלל דלענין גילוי דעת לבטל המחילה קאמר דדינה כמתנה דסגי בג"ד אח"ז ראיתי להרב בית יעקב סי' ה' שהבין דברי הג"א כפשוטן ותפס דברי הג"א להלכה פסוקה ע"ש וליתא: איברא דמדברי הרשב"א בתשו' הביאה מרן בב"י סי' רמ"א נר' דבמטלטלי דאיתנהו בעיניהו ביד הנפקד ומחלם לו מהניא אבל בקרקע ל"מ ובקנו מידו אפילו בקרקע מהני ע"ש וכ"נ דלדעת הרא"ש שהביא הטור סי' ע"ג דל"מ אפילו במטלטלי אי קנו מידו מהני וכדאמרי' בר"פ הכותב ובדצ"ד דבקנו מידו מהני ובפ' חזקת דמ"ג ע"ש בהג"א ובחי' שם ע"ש וכ"כ בתשו' מהרח"ש ח"ב סימן כ' ע"ש ודלא כמהרשד"ם סי' רע"ח שכתב בדעת הרא"ש דל"מ אפי' בקנין ע"ש אלא דמהני בקנין לכ"ע זולת לדעת הג"א בפ' חזקת ובמ"ש מהרשד"ם ליישב ההיא דפ' הכותב להסו' דל"מ קנין דשנייא היא דלא היה שלה אלא שעבוד בעלמא ע"ש אכתי קשה מההיא דפ' חזקת דבשלו מיירי וצ"ל בפי' בהדיא מיירי כמ"ש בהג"א ותמהני ממהרשד"ם שבסי' כ"ט ע"ע כיוצא בזה הביא מדברי הג"א דאפילו בקנין ל"מ ולא זכר מד הרשב"א כלום דהרשב"א סובר דבכל גווני דל"מ מן הדין אי קנו מידו הקנין מתקן הלשון והענין כמ"ש בתשו' סי' אל"ף קמ"ב ואל"ף קמ"ט והוכיח מההיא דפ' הכותב ועיין מהרש"ח בתשו' סי' ז' ע"ש וכ"ד רוב הפו' דבקנין מהני כמ"ש מהר"ם ברודו בתשו' הובאה בס' פ"מ ח"א סי' צ"ב דלא כהסמ"ע ר"סי ל"ז שכתב דרוב הפו' ס"ל דל"מ ועיין להע"הש שם ומרן בב"י ס"סי קצ"ה כתב פלוגתא דרבוותא באומר ידור פלוני בחצירי ובקנין דדעת רבינו האיי ל"מ ולדעת הרשב"א מהני וראיתי למהריב"ל ח"ד סי' כ"ה שהקשה דלדעת הרשב"א מדאמרי' בפ' מ"ש דקמ"ח ע"א ש"מ שאמר הלוואתי לפ' מהני משום דאיתא בבריא במעמד ג' ואמאי ש"מ שאמר ידור פ' בחצרי ל"מ כדאיתא התם הא איתא בבריא בקנין אע"כ דאפילו בקנין ל"מ ע"ש ונראה דל"ק דטעמא דמהני הקנין מבואר בדברי הרשב"א ודעימיה משום דהקנין מתקן הלשון והו"ל כאומר קרקע לדירתו אבל לעולם לשון זה ידור פ' ל"מ בבריא ולכך בש"מ שאמר ידור ל"מ וע"ש בתוס' בפ' מ"ש

ובדעת מרן בש"ע אין הכרע דאע"פ דממ"ש בס' ל"ז אלא א"כ סילק עצמו ממנה וקנו מידו שנתנו לשותף משמע שפי' בהדיא שסילק עצמו מגוף השדה והוא כדעת הג"א מ"מ אינו מוכרח שהרי גם לשין הר"מ בפט"ו מה' עדות כן הוא והרי ה"ה בה' אישות גבי ד"וד אין לי בנכסייך כ' דין הנשואה נלמד מדין האמור ד"וד אין לי על שדה זו בפ' חזקת ע"ש משמע דסובר בדעת הר"מ דבסילוק מהני קנין ולא בפי' בהדיא מיירי וע"כ דמ"ש הר"מ שקנו מידו שנתנו לשותף לאו בפי' בהדיא אלא ה"ק כיון שקנו מידו הוי דינו שנתנו לשותף וכ"כ מהר"ם ברודו בתשו' הנז' בדעת הר"מ וא"כ אין לנו הכרע בדעת מרן בש"ע וראיתי להרב בית יהודה חח"מ סי' יו"ד וסי' ס"כ שכ' בדעת מרן מדלא חילק בסי' רי"ב בידור פ' וכו' משמע אפילו בקנין ל"מ ע"ש ואינו מוכרח דכיון דפלוגתא דרבוותא היא ולא הכריע דעתו העתיק דינא דגמ' בסתום כמנהגו בכ"מ ועיין למרן בב"י ס"סי צ"ו ע"ש: