מצות כהונה נו

והקשי' לשאול לדעת הסוברים דאיסור סחורה מ"הת מגמ' דחולין דק"ג לפמ"ש. המש"ל בה' יסו"הת דכל איסור שאינו לוקה עליו לא הוי איסור מוסף ניחא שפיר דודאי לא לקי אסחורה אפילו להסו' דמדאורי' אסורה דהא מקרא דיהיו דכתיב לגבי שרצים דלא כ' בלשון לאו הוא דנ"ל אך ה' קול אליהו ח"א חיו"ד סי' ז' דחה דברי המש"ל והוכיח במישור דבכל גוונא הוי א"מ ע"ש: איך שיהיה נחזור למאי דאתן עלה ע"ע היהודים קונים מכס העורות ובכלל עור הראש של עגל הרך דראוי לאכילה דנר' דיש להם על מה שיסמוכו דלדעת התוס' בפ' כ"ש אזלי' בתר דעת אדם זה ואי הוא מוכרן למלאכה אע"ג דעומדין לאכילה שרי והכנ"הג בהגהב"י אות כ"ב ייחס ס' זו לראבי"ה במרדכי ע"ש והגם דלדעת הרשב"א במידי דעומד לאכילה לא אזלי' בתר דעת אדם זה ושכ"ד רי"ו כמש"ל מ"מ כבר כ' מהר"ש יונה ז"ל בסי' י"ז דאף הרשב"א לא אסר אלא מדרבנן הגם דהרשב"א הוא מהסו' דאיסור סחורה מ"הת מ"מ בכה"ג דמוכרו למלאכה לא אסיר אלא מדרבנן גם לדעת הרשב"א ע"ש וא"כ הוי ספיקא דפלוגתא דרבוותא במידי דרבנן ואזלי' בספיקו להקל ועיין להט"ז בסוף הסי' ע"ע ישראל החוכר כפרים מהשר ועיין בא"ח ס"סי רמ"ד בדין קניית המכס ובאחרונים שם ובסי' ת"ן ע"ש

ודע דמה שהוכחתי לעיל מדברי התוס' ר"פ השוכר דמשכיר עצמו לעשות במ"א אינו בכלל איסור סחורה דלא כה' קול אליהו דאי איתא מאי מק' התוס' דילמא מתני' לכתחי' קאמר הא אי מתני' לכתחי' אמאי לא אשמועי' ד"ז אלא ביי"ן אפילו במ"א כן הוא הנה המש"ל ברפ"ה מה' אישות הבין בכוונת קושיתם דמתני' לכתחי' קאמר היינו אי שכר כבר עצמו אסור ליהנות מן הדמים לכתחילה ע"ש ולפ"ז אין מדברי התוס' ראיה דמשכיר לא הוי כסחורה דודאי בסחורה איסורא דעבד עבד ומותר ליהנות מדמים אך לפ"ז קו' התוס' אין לה מקום כיון שכבר כ' דאסור משמע לכ"ע וכמו שתמה ע"ד המש"ל שם ע"כ נראה דהתוס' מפרשי בבעיא דנדרים כפי' הרא"ש שם דהבעיא אי שרי להחליף לכתחי' וקושי' התוס' דילמא מתני' לכתחילה היינו דלכתחי' אסור להשכיר עצמו ומעתה שפיר יש להוכיח מדבריהם דמשכיר עצמו לעשות במ"א לית ביה איסור סחורה דלא כה' קול אליהו

סימן ל"ז האשה שמחלה לבעלה בנכסי מלוג שלה אי מהני

נראה פשוט דל"מ לשון מחילה בנ"מ דכיון ץ דאיפסיקא הילכתא כר"ל בפ' השולח ובפ' י"ן דק"פ לאו כקנין הגוף א"כ נ"מ שלה מקרו ובדבר שהוא שלו של אדם ל"מ מחילה אלא הקנאה דלא שייכא מחילה אלא בשעבוד וחוב שיש לאדם על חבירו כמו שמבואר בטור ח"מ סי' ע"ג וכ"כ מהרי"קו שורש צ"ד ע"ש וכ"נ להוכיח מפשטא דגמ' בפ' החובל דפ"ט דאהא דתנן אשה שחבלה באחרים פטורה פריך תזבון נ"מ שלה בט"ה ומשני דלית לה נ"מ והדר פריך תזבון כתובתה בט"ה ומשני כדשמואל דהמוכר ש"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול וכל לגבי בעלה ודאי מחלה ומפסיד הלוקח ע"ש ומדלא משני הכי הנ"מ מוכח דל"מ מחילה בנ"מ כיון שהם שלה וראיתי להג"א שם שכ' בשם רש"י דגם אם יש לה נ"מ אין כופין אותה למוכרם ע"ש וע"כ ה"ט משום דבידה למוחלם לו וס"ל דלפום מאי דמסיק כשמואל מתירצו בהכי גם קו' קמייתא דנ"מ ומיירי אפילו בדאית לה נ"מ וש"מ מיהא דמהניא לשון מחילה בנ"מ איברא דתימא הוא דכיון שהגוף שלה ל"מ אלא לשון מתנה והקנאה אע"כ נר' דמ"ש הג"א דבנ"מ אין כופין לאו מטעמא דמחילה אלא משום דכיון שהם בידה וברשותה אם הם מטלטלי יכולה. למוכרם לבעל ומפני תקנת השוק אין מוציאין מידו ומפסדי לקוחות ואע"ג דאי מכרה אותם ללקוחות מטלטלי אגב מקרקעי חזר דינם כמקרקעי ואין בהם ת"ה כמבואר בפ' חזקת דמ"ד ע"ב דפריך וליחוש דילמא שעבד להו מטלטלי א"מ ע"ש היינו מדינא דגמ' אבל אח"כ התקינו דגם בכה"ג איכא ת"ה כמו שמבואר בסי' ס' ע"ש ומעתה גם להג"א דברי הגמ' כפשטן דגם למסקנא אי אית לה נ"מ כופין והג"א במטלטלי מיירי ואחר התקנה אבל לשון מחילה לעולם ל"מ כיון שהגוף שלה אך מדברי הש"הג שם בפ' החובל מתבאר דגם בנ"מ שייך לשון מחילה וצ"ע

והרא"ש שם כתב דאי אית לה נ"מ ונכסי צ"ב כופין אותה למוכרם וכ"כ הר"ן שם ע"ש מוכח דבנ"מ לא מהניא מחילה הן אמת דמ"ש נצ"ב נמי כופין ק' דבנצ"ב מהניא מחילה ובשלמא להר"ן י"ל דס"ל דגם בנצ"ב ל"מ מחילה דיכולה לו' נ"ר עשיתי לבעלי כס' הרמב"ם בפ' כ"ב מה' אישות דדוקא אם נגנבו או נאבדו הוא דכ' דמהני מחילה. וע"ש להכ"מ אבל הרא"ש ס"ל דיכולה למחול נצ"ב כמ"ש בתשו' כלל ל"ח והובא בב"י א"הע סי' צ' ע"ש והשתא אמאי כופין בנצ"ב כיון דיכולה למחול ויפסידו הלקוחו' ונ"ל דברי הרא"ש ע"פ מ"ש התוס' בפ"ק דכתובות די"ט ע"א דדוקא במכירת שטרות שהוא מדרבנן יכולה למחול אבל במשועבד מדר"ן דמדאורייתא א"י למחול ע"ש ובמקו' שם הקשה ע"ז מסוגיא דהחובל דה"נ משועבד להנחבל מדר"ן וא"א דבדר"ן א"י למחול תזבין להנחבל ע"ש ונ"ל דל"ק דטעמא דבדר"ן א"י למחול משום דמשועבד מדאורי' ודוקא במכר שטר שהוא מדרבנן יש לו כח למכור וא"כ בסוגיא דהחובל דבכתובת אשה מיירי שהיא מדרבנן ואפילו דאיכא למ"ד דאורייתא מ"מ הך תנא ס"ל כתובת אשה מדרבנן וכיון דעיקר מה שמחוייב הבעל לאשה אינו אלא מדרבנן אז שעבודא דר"ן דאתי בתריה אינו אלא מדרבנן ובדרבנן יכולה למחול ואין לומר דדוקא כשיהיה שעבוד הלוה להמלוה הוי דאורייתא הוא שכ' התוס' דבמכר שהוא מדרבנן יכול למחול משום דכיון דהמכר מדאורייתא לא הוי מכר נשאר השטר בחזקת המלוה מדאורייתא וכיון דיש לו בו זכיה מדאורייתא יכול למחול אבל כשעיקר מה שמחוייב הלוה להמלוה אינו אלא מדרבנן כגון כתובת אשה אז כשמכר אפילו מכר דרבנן לא נשאר לו בו שום זכות להמלוה וא"י למחול הא ליתא דא"כ היכי אמרי' בהחובל כדשמואל דמחלה הא א"י למחול כיון שהוא מדרבנן דאפילו למ"ד כתובת אשה מדאורייתא מודה דכתובת אלמנה מדרבנן כמו שנראה מדברי התוס' בפ' החובל בד"ה לא מפסיד ע"ש ואי לא מיירי אלא בבתולה הו"ל להגמ' לפרש גם במקובצת לא הקשה אלא מתזבין לנחבל ע"ש ועכ"ל