מצות כהונה נא

את הודאי דקסבר גזרו על השבות בי"הש כדפירש"י ובסיפא קתני מעשרין את הדמאי וקשיא ההיא דרפ"ד דדמאי וגם הר"מ פ' בפי"ב מה' מעשר וע"כ לחלק בין אפוקי יומא לעיולי יומא דבאפוקי יומא גזרו אפי' בדמאי וכ"ש בשאר שבותים וכ"נ להוכיח מדברי התוס' בפ"ק דביצה ד"ד ע"א בד"ה נימא שהק' דילמא טעמיה דרב משום מיגו דאיתקצאי בי"הש וכו' וא"א מאי קו' נימא דלא ניח"ל להגמ' בהכי משום דקי"ל כרב דנולדה בזה אסורה בזה וקי"ל. כ"ד שהוא משום שבות ל"ג בי"הש ולא איתקצצי בי"הש אלא ע"כ דבאפוקי יומא לכ"ע גזרו בי"הש ואיתקצאי בבי"הש ועוד נ"ל להוכיח. כן מדברי התוס' בפ' ב"מ דל"ה ע"ב בד"ה הקשה וכו' שכ' דניחא ליה לאשמועי' רבותא וכו' ואפילו בתרומה דקי"ל משבת או בתרומה דרבנן מחמיר ר"י וכו' ע"כ וי"ל בדבריהם דאמאי הוצרכו לומר בתרומה דרבנן הא ודאי שבות דאית ביה סקילה חמור מתרומה וסגי לן במאי דכ' דאשמועי' אפילו בתרומה דקיל משבת וצ"ל דהוק"ל דהו"ל לאשמועי' הלכה כר"י כמ"ש בשבות דשבת דקיל מתרומה דאכתי בי"הש הוא ואסור ולהכי כ' דאתא לאשמועי' דאפילו בתרומה דרבנן דקיל משבות דשבת מחמיר ר"י ולפ"ז שמעי' מדבריהם דגזרו על השבות במ"ש ולהכי אי לאו בתרומה דרבנן הומ"ל הלכה כר"י במ"ש דאכתי בי"הש הוא ואסור ועיין בס' בשמים ראש סי' קכ"א שנסתפק ספיקיה של המג"א והוכיח מדברי התוס' דפ' ב"מ הללו דל"ג אפי' במ"ש ע"ש ולע"ד דבריו תמוהים ואדרבה מדברי התוס' יש להוכיח דגזרו כמ"ש

גם מההיא דעירובין ד"ל שהביא ה' שם דאמרי' ככר זו היום קדש ולמחר חול אין מערבין בה דמספק לא פקע קדושתה וה"נ במ"ש מספיקא אוקמיה אחזקתיה דאכתי יום הוא ע"ש ראיה נכונה היא ומה שדחה וז"ל ואין זה דומה לההוא דככר דשאני לן בין איסור דאתפיס אחפצה ובין איסור לגברי דלית עליה חזקת איסור וכו' אבל אין מחזיקין בזמן לזמן והזמן אינו מחובר ע"ש לע"ד מדברי התוס' בכ"מ מוכח דאמרי' בכה"ג אוקי אהזקתיה עיין ביבמות דס"ח ע"א בד"ה רישא וכו' וכבר הארכתי בזה בי"ד סי' ק"י לך נא ראה מיהו יש לדון בראייתו מההיא דככר די"ל דש"ה דהקדש מן התורה הוא אבל שבות דאיסור דרבנן הוא מנ"ל דאמרי' מס' לא פקע קדושתיה ועמ"ש בחי' במס' נדרים ד"ז ע"א עש"ב ומ"מ נר' דהדין דין אמת דגזרו ע"ה במ"ש וכמו שהוכחתי שהרי. מאי דקי"ל ספיקא דרבנן לקולא ה"ד בדלא איתחזק איסורא אבל בדאיתחזק איסורא ספיקו להחמיר וכמו שהוכיח הש"ך בסי' ק"י בכללי הס"ס אות כ' מתשו' הרשב"א ע"ש ועמש"ש בזה וא"כ וראי דגזרו על השבות בי"הש דמ"ש דכיון דאיתחזק איסורא לא גרע משאר איסורי דרבנן דודאי מ"ד כ"ד שהוא משום ישבות ל"ג עליו בי"הש היינו שלא החמירו בו והניחוהו בגדר איסורי דרבנן ולישנא דל"ג הכי משמע ועוד נ"ל להוכיח מגמרא דעירובין דמ"ג דהוכיח. הגמ' דיש תחומין למעלה מעשרה מהאומר ה"נ ביום שבן דוד בא דמותר לשתות יין בשבתות וי"ט וכו' וע"כ דיש תחומין ע"ש והשתא אפילו יש תחומין הא יכול לבוא בי"הש דתחומין דרבנן ול"ב בי"הש ולענין נזיר דא"י דאורייתא הוא אמרי' שמא בי"הש יום הוא ומקרי יום שבן דוד בא ומגמ' זו מוכח דס' נזירות להחמיר אלא ע"כ דגזרו בי"הש דמ"ש כיון דאיתחזק איסורא ולזה י"ל דהאי ברייתא אתיא כמ"ד גזרו בי"הש על השבותין דפלוג' דתנאי היא אך הר"מ בפ"ד מה"נ כ' דמותר בשבתות וי"ט שהדבר ספק אם יוכל לבא בשבת וכו' וס' נזירות להקל ע"ש ואי איתא הא הוי ס"ס להחמיר שמא אין תחומין ויכול לבא ואת"ל יש תחומין שמא בי"הש יום הוא ובכה"ג ל"א ס' נזירות להקל דהוי כמו רובא ואפילו בדרבנן אזלי' בכה"ג לחומרא ועיין להר"ן בפ"ב דנדרים די"ט בפי' הסוגיא דליטמא טמא שנראה מדבריו דמדמי' ס' נזירות לדרבנן ע"ש

וראיתי להשע"ה בה' שבת דכ"ב ע"א שהוכיח דלג' ע"הש אפילו במ"ש מדברי התוס' במס' עירובין דל"ד ע"א בד"ה אמאי שכ' בהגה וז"ל וע"כ כצ"ל האמת לפ"ה דאי לעולם צריך להוליכו עד מקום השביתה א"כ תק"ל מרב ולא יוכל לתרץ מ"ש גזירה אטו יו"ט אחר השבת ע"כ ופי' הרב בכוונתם דה"ט דל"מ לתרץ גזי' אטו יו"ט אחר השבת משום דאפילו יו"ט אחר השבת שרי משום דכ"ד שהוא משום שבות ל"ג עליו בי"הש ועפ"ז הוכיח דלדעת התוס' דאפילו במ"ש ל"ג ע"ש ולע"ד דאין משם. ראיה כלל דכוונתם פשוטה לפניה דאין יכול לתרץ אטו יו"ט אחר השבת משום דכיון דאפילו ביו"ט אחר השבת לא אסיר הולכה פחות פחות מד"א אלא מדרבנן לא גזרי' וכמו דלא גזר רבי גבי אילן אטו יו"ט אחר השבת וכמ"ש התוס' שם בד"ה גזירה ע"ש והוא פשוט בכוונתם גם מה שהוכיח ה' שם מדבריהם בד"ה גזירה שכ' דאז ממ"נ אסור להשתמש ולא כ' משום דבמ"ש גזרו נראה דאפילו במ"ש ל"ג ע"ש נר' די"ל ע"פ מ"ש דהא מילתא באיסורא דרבנן דאיתחזק איסורא. דקי"ל ספיקו להחמיר וד"ז תלוי בשנויי דגמ' דעירובין דל"ו דלחד שנויא דוקא גבי טומאה דאית לה עיקר מ"הת אמרי' הכי ולאידך שנויא בכל איסורי דרבנן ספיקו להחמיר היכא דאיתחזק איסורא וקי"ל כהך שנויא וכמ"ש הש"ך בסי' ק"י ע"ש וא"כ י"ל דהתוס' נקטו ממ"נ אסור אפי' לאידך שנויי דשרי ס"ד באיתחזק איסורא אבל לדידן דקי"ל כאידך שנויא דס"ד באיתחזק איסורא להחמיר גזרו בע"ש ב"הש דמ"ש ועפ"ז גם מ"ש. השע"ה בשם הרשב"א שכתב שם בעירובין דל"ב בהדיא דל"ג אפילו במ"ש ע"ש י"ל דלא כ"כ אלא ליישב דר"י בר משרשיא ס"ל כאידך שנוייא דשרי אבל לדידן דקי"ל דכל ס' דרבנן דאיתחזק איסורא להחמיר וכמ"ש הש"ך מדברי הרשב"א גופיה מודה דגזרו ע"הש בי"הש כיון דאיתחזק איסורא נקטי' דבב"הש גזרו ע"הש וממילא נתיישבה חקירקינו דה"ט דלא תיקנו. ליטול לולב ולתקוע שופר בבי"הש דמ"ש

וע"ל ע"פ מ"ש מדברי רש"י במס' עירובין דל"ה ע"א בד"ה ובעי סכינא דדוקא בשבות. א' הוא דל"ג בבי"הש אבל בב' שבותים גזרו וע"ש בתוס' ולהכי כיון דלולב איכא איסור טלטול וגזירת הולכת ד"א כדאיתא בר"פ לולב וערבה וכן תקיעת שופר איכא גזירה דתיקון כלי שיר והולכת ד"א גזרו אפילו בבי"הש ובהכי ניחא דהוצרכו בגמ' לטעמא דשופר משום גזירת ד"א ולא סגי בגזי' שמא יתקן כלי שיר. דהוצרכו לזה לאסור אפילו בבי"הש ועיין להפר"ח סי' תקפ"ח ולהשע"ה. הלכות שופר דפ"ו ע"ד ע"ש ומה"ט גם בהזאה אסור בבי"הש כמו שנראה מגמ' בפ"ק דיומא ד"ח ע"ב דפריך הזאה כל ז' מי איכא משום דאית בה