מצות כהונה נ

לבין עצמו ע"ש והרשב"א חולק בזה בפועל דבעי' בפני עדים אבל באדם אחר. ס"ל לחלק כן ועיין להרשב"א שם בח"ב סי' שס"ט ע"ש ועיין להמח"א בה' שלוחין סי' י"ט ודו"ק והש"ך בסי' קפ"א כ' ע"ד המרדכי שהביאו מור"ם בהגה דמיירי דאמר שאמר בפניהם ע"ש ומדברי מרן בב"ה אין נר' כן אלא דוקא נתכוון הוא דלא מהני משום דהוו דברים שבלב מיהו לדינא נר' עיקר דצריך שיאמר בפני עדים כמ"ש הרשב"א ועיין להט"ז סי' קע"ו דין כ"ח ואם אמר שאמר בפני עדים והלכו למ"ה נשבע ונוטל לעצמו

עוד י"ל בס' מהרימ"ט מגמ' דפ"ק דתמורה ד"ט ע"א דמוקי לברייתא דלא יחליפנו בשל אחרים בהקדש דעלמא וחולין דידיה ואמר מריה בהמה דהקדש כל הרוצה להמיר ימיר ע"ש ולס' מהרימ"ט הא מילי הוא ול"מ לשליח ואין לומר דכה"ג דכל הרוצה להמיר לאו שליחות הוא אלא רשות בעלמא הוא דיהיב הא ליתא דמדברי התוס' שם בריש תמורה ד"ב סע"ב שכ' דאי נכרי אינו מימר כי אמר כל הרוצה להמיר נמי לא מהני דכל מילתא דאיהו ל"מ עביד ל"מ למשוי שליח ע"ש מבואר דכה"ג שליחות גמורה היא איברא דק"ל ע"ד התוס' דהא כל ממיר ל"מ עבוד מקרי דהא המימר לוקה וכיון דאסור מקרי ל"מ עביד וא"כ היכי אמרי' בגמ' דלא יחליפנו בשל אחרים באמ' כל הרוצה להמיר הא גם בכה"ג ל"מ וכמ"ש התוס' גבי נכרי ומכח קו' זו נר' להוכיח דדוקא בדבר דאי עביד ל"מ הוא דמקרי ל"מ עביד ול"מ שליח אבל בדבר דאי עבר ועביד מהני מצי עביד מקרי וכמ"ש המח"א בהלכות שלוחין סי' ט' ע"ש ומדברי התוס' הללו ראיה גמורה לדבריו דלא במהראנ"ח שחולק בזה כמ"ש המח"א משמו ע"ש ומ"מ לס' מהרימ"ט קשיא ונ"ל דכה"ג דמימר בהמת הקדש דעלמא בבהמת חולין דידיה לא נכנס בגדר השליחות דסילוק רשות בעלמא הוא ודברי התוס' בריש תמורה מיירי בששתי הבהמות דהקדש ודחולין של נכרי וכה"ג דבהמה דחולין הנתפסת עתה בקדושה היא של הנכרי ע"כ לא מצי להקדושי אלא בתורת שליחות וגם אם אמר כל הרוצה וכו' שליחות מעליא היא ומשמע להו להתוס' דר"י דאמר קדשי עכ"ום עושין תמורה אפילו בבהמה דחולין דעכ"ום ומעתה אין ראיה מדברי התוס' הללו לס' המח"א וכזה ראיתי לס' קדושת יו"ט למהריט"א ז"ל הנד"מ בסי' יו"ד שהביא דברי הר"ב בש"מ כ"י על תמורה שכ' בההיא דמוקי בבהמה דהקדש דעלמא וחולין דידיה וז"ל ולא אמר בשל הקדש דידיה וחולין דעלמא וכגון דאמר כל הרוצה להמיר בחולין דידי ימיר לפי דלא תפיס הקדושה בבהמה דאין שליח לד"ע ולא יועיל מעשה של שליח בממון אחרים עכ"ד מבואר יוצא מדבריו דיש לחלק בין הנושאין בין בהקדש דעלמא וחולין דידיה להקדש דידיה וחולין דעלמא לענין שליחות כדכתי' ועמ"ש התיו"ט שם ע"ד ועמ"ש בסי' י"ט דל"ג ע"ג שכ' דבהמת הצבור הקדש א"י להמיר בה אפילו יחיד מטעם כ"מ דאיהו ל"מ עביד ולמד כן מדברי התוס' גבי נכרי וכ' דא"צ לזה הקשה דמעשר ע"ש ועפ"ה אי הקדש של צבור וחולין דידיה מהני אי לאו הקשה דמעשה ובעיקר ד"ז. שלמדו מהתוספת' נראה דיש ללמדו מהגמ' שם בתמורה די"ג ע"ב דפריך אי מותרות לנדבת צבור פשיטא דאין צבור עושין תמורה ע"ש ואי איתא נוקמא בבהמת הקדש דצבור ויחיד הוא המימר בהם אע"כ דאפילו היחיד אינו מימר בבהמת צבור והוא הדין הנלמד מהתוספתא

ודע דלפ"ד מהרימ"ט יש ללמוד דאם יש לו חוב על חבירו ועשה שליח למחול לו ומחל לו לא אמרי' שלוחו ש"א כמותו דמילי נינהו ול"מ לשליח ועיין להמש"ל בפי"ו מה' מ"ול שכ' בפשי' דכה"ג שלוחו ש"א כמותו ומחילתו מחילה ועיין בש"ע ח"מ סי' קכ"ג דין ה' ע"ש

סימן ל"ה

יש לחקור בחל יו"ט של ר"ה בשבת אמאי אין תוקעין כלל כיון דמשום שבות הוא דאסירה אמאי אין תוקעין בי"הש של מ"ש הא קי"ל כ"ד שהוא משום שבות ל"ג עליו בי"הש ותקיעה בר"ה כיון דהיא מדאורייתא ס"ד לחומרא והיה מן הראוי לחייב לתקוע בי"הש דודאי מי שלא נזדמן לו בר"ה שח"ל בחול שופר אלא עד בי"הש מחוייב לתקוע בי"הש דס"ד לחומרא וכ"כ הי"ל לתקן לח"ל בשבת לקיים מ"ע דאורייתא וכן בנטילת לולב ביוט"א של סוכות שחל בשבת היל"ל בי"הש

והנה המג"א בסי' שמ"ב נסתפק בהא דאמרי' כ"ד שהוא משום שבות ל"ג עליו בי"הש מי שאני לן בין אפוקי יומא לעיולי מי אמרי' דדוקא בעיולי יומא אבל באפוקי יומא כיון דאתחזק כל היום באיסור גזרו על השבות אפילו בב"הש או ל"ש ע"ש ונ"ל להוכיח דבב"הש דאפוקי יומא גזרו והוא מדאמרי' מרי' בפ"י דנדרים דע"ז דתני ר"ז אין מפירין נדרים אלא לצורך השבת אמר"א הא לא תנן הכי נדרה עד חשכה מיפר לה עד שלא תחשך וא"א צורך השבת אין וכו' מאי אריא חשכה אפילו בתוך היום א"י להפר ומסיק תנאי היא דמ"ד הפרת נדרים כל היום מיפר ולמ"ד מע"לע אינו מיפר דיכול להפר בחול ע"ש וא"א דבי"הש ל"ג מאי פריך ממתני' נימא דה"ק נדרה עם חשכה דהיינו בי"הש מפר לה קודם שתחשך שאם חשכה א"י להפר שמא בי"הש יום הוא וכבר עבר היום ולכך מפר בבי"הש מס' ומשום שבות דהפרת נדרים ליכא דל"ג בי"הש ומשום ספיקא דהפרה דבעל צריך להפר ב"הש ול"מ משתחשך דס"ד לחומרא וכי מפר בי"הש שרייא ממ"נ כיון שהנדר היה בבי"הש אלא ע"כ דגזרו באפוקי יומא בבי"הש אבל אין להוכיח מדלא מוקי ברייתא דר"ז ומתני' לכ"ע כל היום ופליגי בפלוגתא דתנאי אי גזרו בבי"הש משום שבות דודאי כי נדרה בתוך היום ל"מ להפר בבי"הש דס' דאורייתא הוא ומתני' דקתני התם עד שתחשך היינו ס' חשיכה ועיין בס"הק שש"א בא"ח סי' רצ"ט ע"ש אבל מנדרה בי"הש יש להוכיח שפיר ועפ"ז נתיישב שפיר חקירתינו דא"י לתקוע וליטול לולב בבי"הש משום דגזרו באפוקי יומא בבי"הש משום שבות ועוד נ"ל להוכיח ממתני' רפ"ד דדמאי הלוקח ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן שואלו בשבת ואוכל ע"כ חשיכה מ"ש ל"י עד שיעשר וכ' הר"מ בפי"המ חשיכה לאפוקי בי"הש דאוכל ע"פ ומבואר בירוש' דדוקא בשבת הקילו משום צורך שבת וכ"כ הר"מ בחיבורו והשתא אמאי הקילו בבי"הש כיון דבידו לעשר שלא גזרו על השבות בבי"הש דאפילו למ"ד גזרו על השבות בי"הש בדמאי לא גזרו כדמוכח במתני' בפ' במה מדליקין דל"ד ע"א דבס' חשיכה אין מעשרין