מצות כהונה מט

הר"ן דס"ל כס' המרדכי והוא ממה שהוכיח הר"ן דיכול ליעשות שליח לקדש קרובתו לחבירו אע"ג דלדידיה ל"מ מקדש לה מדאמרי' בפ"ק דנזיר האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים ולא מתשרי בקרובות השליח ומדלא קאמר דחיישי' שמא השליח עשה שליח משמע דהוי מילי ע"ש ולפ"ה בהך דשליח לקדש סתם אפילו המרדכי מודה דמהני ומאי דלא חיישי' משום דדוקא בשליח א' הוא דאמרי' חזקת שליח עושה שליחותו אבל בשליח ב' לא והסברא לחלק ביניהם יתבאר מתוך דברי התוס' בעירובין דל"א ע"ב בד"ה וליחוש ע"ש ובמ"א יתבאר זה בע"ה ונהי דבכ"מ לא חיישי' שמא שויה שליח היינו משום דחזקת שליח עושה שליחותו בעצמו ולא ימסור שליחותו לאחר אבל כי אמרינן דמסר שליחותו לאחר תו אזדא לה חזקת שליח עושה שליחותו

והנה בירוש' ר"פ השולח איתא וז"ל חלה שליח מה את עביד ליה כגיטין או כקדושין אין תעבדינה כגרושין ביד כל אדם מצוי לגרש אין תעבדינה כקידושין אין ביד כל אדם מצוי לקדש ופי' הק"הע דמבע"ל לשליח לבטל אי מצי משוי שליח לבטל אי דמי לגירושין או לקדושין ולא נפשטה הבעיא ותמהני מאי מבע"ל הא קי"ל מילי ל"מ לשליח ובטול מילי הוא ונר' דס"ל להירוש' כאביי דפלוגתא דר"מ ור"י היא בבזיון דבעל ומבע"ל בבטול למי מדמינן ליה לשליח הולכה דגט או לקדושין אבל למאי דקי"ל מילי ל"מ לשליח ליכא לספוקי כלל ומט"ז השמיטוה הפו' ומ"ש הק"הע דבעיא זו אינה אליבא דר' דס"ל אם בטלו מבוטל ע"ש נעלם ממנו דברי התוס' בר"פ השולח בד"ה ר"ן ע"ש

עוד יש לעמוד בס' מהרימ"ט הלזו מדאמרי' ס"פ הבית והעליה דקי"ח ע"א דפריך אמתני' דאין שומעין לו מברייתא ומשני כאן בהגבהה כאן בהבטה ואמרי' בתר הכי הבטה בהפקר תנאי היא ע"ש הרי דאי הבטה בהפקר קניא היה קונה השוכר בהבטת הפועל והוי משום דשלוחו הוא ולס' מהרימ"ט ל"מ למשוי שליח לקנות לו בהבטה דהבטה ודאי דלא עדיף ממילי וי"ל דאע"ג דכה"ג מילי נינהו ולא ממסרן לשליח היינו שליח לחודיה אבל פועל ידו כיד בע"הב וכדאמרי' בפ"ק דמציעא ד"י ע"א דאפילו למ"ד המגביה מציאה לחבירו ל"ק חבירו פועל שאני ע"ש ומסוגיא הלזו למד המח"א בה' שלוחין סי' י"א בפועל גוי הוי שליח אע"ג דקי"ל אין שליחות לגוי ע"ש ובסוף ה' שותפין כ"כ גם לענין אשלד"ע ע"ש הן אמת שדבריו שם תמוהים אצלי מדאמרי' מרי' ברפ"ב דקדושין גבי שליחות יד עבדו ושלוחו מנין ואי איתא לעבדו א"צ קרא דגם בעלמא עבדו כגופו גם לד"ע דפועל ועבד כי הדדי נינהו ועיין לה' הלכות יו"ט דע"א ע"ש וכבר כתבתי בזה בחי' במציעא ד"י ע"ב ע"ש ועפ"ה א"ש מאי דאמרי' שם בס"פ הבית והעליה ת"ק סבר הבטה בהפקר קני אי יהבי אגרא אין אי לא לא דא"ש אפי' כמ"ד המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו מ"מ יש חילוק בין יהיב אגרא ללא יהיב דאי יהיב אגרא הו"ל פועל ומצי לזכות להם בהבטה אבל אי לא יהיב אגרא הוי כשליח דעלמא ולא מצי לזכות. להם בהבטה דמילי נינהו וזכי בה איהו דכיון. דיודע שאין חבירו זוכה מכוין לזכות לעצמו וכמ"ש במקו' שם ועיין להמח"א ה' שלוחין סי' י"ו ע"ש ועוד י"ל דאפילו כמ"ד המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו איתא דיש לחלק בין יהיב אגרא ללא יהיב אגרא דכי לא יהבי אגרא מהימן לומר דנתכוון לקנות לעצמו אבל אי יהבי אגרא לא מהימן עד שיאמר בתחי' שמירתו קודם הבטה א' בפני עדים אני רוצה לקנות לעצמי ובהא יכולין לעשות שלא יהיו עדים שם בהבטה א' וד"ז מתבאר מדאמרי' בפ' הגוזל בתרא דקי"ז ע"ב גבי שיירה שעמד עליה גייס לטורפה ועמד א' והציל אמר לעצמי אני מציל קנה לא אמר לא ומוקמי' לה בשותפין או בפועלים ולכך אמר אין לא' לא מתבאר מסוגיא הלזו דדוקא בפועלין הוא דבעי' אמר בתחי' משום דמסתמא לדעת בע"הב מציל ולא מהימן למי' דנתכוון לעצמו אבל אדם אחר מהימן למי' נתכוון לעצמו והרשב"א ח"ב סי' פ"ז כ' בשנים שנשתתפו במלאכת החייטי' או הרצענין דנעשו שכירין ז"לז ולא מהימן א' מהם לומר שחזר בו אלא מסתמא כל מה שעשו במלאכתן לזכות שניהם ודוקא עד שיאמר קודם שיעשה המלאכה בפני ערים שחוזר בו מן השותפות ולמד ד"ז מסוגיא הלזו דפ' הגוזל בתרא ומשמע דאדם אחר דלאו פועל מהימן

איברא דק"ל ע"ד הרשב"א הלזו דאפי' בשותפות דאין לה מקום לחול ויכולין לחזור אמרי' דנעשו שכירין ז"לז דא"כ היכי מוכח הגמ' בפ"ק דמציעא ד"ט דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו מדתנן בזמן ששניהם מודים יחלוקו בלא שבועה דילמא שניהם מודים שנשתתפו להגביה אותה שניהם לזכות שניהם דהו"ל פועל דידו כיד בע"הב כדמסיק שם בדף יו"ד ע"ש וקמ"ל דפועל המגביה מציאה קנה חבירו דלא כס"ד דרבא שם דפריך לר"ן מברייתא דפועל ע"ש ועיין עוד שם בגמ' במאי דרצה להוכיח ד"ז דהמגביה מציאה לחבירו מדתנן זה אומר כולה שלי וז"א חציה שלי וע"ש בתוס' ועוד קשה דמדברי הרשב"א גופיה שם בח"ב סי' ק"ג נראה דאפילו בשאר כל אדם דלאו פועל אינו נאמן לומר לעצמו נתכוון שנשאל בראובן שחייב לשמעון ולוי ונתן מעות לשמעון להוליכן ללוי וקבלם בשתיקה ואח"ז אמר דנתכוון לקנות לעצמו מפאת חובו והשיב דכה"ג ל"א שתיקה כהודאה מדאמרי' בפ"ק דמציעא ד"י רישא דאמר תחילה הרי אף דס"ל תן כזכי יכול לומר לעצמו נתכוון ולא אמרי' שתיקה כהודאה ע"ש ועיין בחלק ה' סי' קפ"ו ע"ש משמע דוקא משום דשתק לבד לא אמרי' בכה"ג שתיקה כהודאה אבל אמר אין לא מהימן לומר דחזר בו ולעצמו נתכוון איברא דיש לי לדון בראיה הלזו שכתב הרשב"א די"ל דלעולם ס"ל לעולא נמי תן לאו כזכי ולכך יכול לומר לעצמו נתכוון אלא דס"ל לעולא דאע"ג דלא עשאו שליח לזכות לו מ"מ כי נתכוון לזכות לו קני ור' יוחנן שם חידש לן דכי אמר תן גלי אדעתיה דלא ניח"ל לזכות עד שתבא לידו ועיין להנ"י שם ועיין בחידושים שם דכתבתי ליישב בזה דברי רש"י שם גבי התופס לב"ח ע"ש כהרא"ש מיהו בסתירת דברי הרשב"א נ"ל דיש לחלק בין אמר שנתכוון לעצמו. דהיינו בלבו לבד בין אמר שאמר בפי' בינו לבין עצמו דלעצמו נתכוון ובההיא דסי' פ"ז אמר בפי' אלא דלא אמר בפני עדים ולכך אדם אחר דלאו פועל נאמן לו' כן אבל בההיא דסי' ק"ג אמר שנתכוון בלבו לבר וכה"ג כי אמר אין מתחי' הוי מה שנתכוון אח"כ לעצמו דברים שבלב ואינם דברים ועיין למרן בב"י סי' קפ"א שכתב משם המרדכי גבי פועל דאפילו נתכוון הי"ו וכ' בב"ה דל"ד נתכוון דדברים שבלב לא מהנו אלא דאמר בפי' בינו