מצות כהונה לו

דמקרא דמחזיר גרושתו הוא דנ"ל שם בפ"ק דיבמות לאו בסוטה ודאי ובמחזיר גרושתו לא לקי אביאה בלא קי' כדאי' בפי' יוחסין דע"ח ע"א ע"ש ה"נ בסוטה ודאי דהו"ל כאלו כתיב לא יוכל לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה וכו' וכ"נ מדברי מרן בכ"מ בפי"א מהלכות גירושין די"ד שכ' דמ"ש הרמב"ם ז"ל שם דלוקה משום אחרי אשר הוטמאה הוא כשגירש' והחזירה דקרא בהכי מיירי ולא הוי לאו שבכללות דכולהו מחזיר גרושתו הוא וה"ק קרא לא יוכל לשוב לקחתה אחר שנשאת ולא יוכל לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה אם גירשה ומ"ש בפ"א מהא"ב דאינו לוקה אלא משום זונה איירי בשלא גירשה ע"ש הרי דקרא ה"ק לא יוכל לשוב לקחתה דהיינו בקידושין אחרי אשר הוטמאה ולא הוי לאו שבכללות משום דכולהו מחזיר גרושתו משמע דחד דינא אית להו דלא אסיר אלא בביאה אחר הקידושין: איברא דדברי מרן תמוהים אצלי טובא מגמ' דיבמות דנ"ו ע"ב דאמרי' כהן לוקה משום זונה ופריך משום זונה אין משום טומאה לא ע"ש ומאי פריך הא מיירי בשלא גירשה מדלא מחייב משום גרושה ובכה"ג ליכא לאו דטומאה לפ"ד מרן בכ"מ ועוד י"ל מגמ' בפ"ק דסוטה ד"ז ע"א גבי בא עליה בעלה בדרך וכו' דאמרי' סוטה שהיא בלאו לכ"ש ע"ש ולפ"ד מרן ליכא לאו כ"ז שלא גירשה אלא ע"כ דאפילו לא גירשה. איתיה ללאו דאחרי אשר הוטמאה ואע"ג דליכא לאו אלא בודאי סוטה כדאיתא בפ"ק דיבמות והתם בפ"ק דסוטה בס' סוטה איירי מ"מ קרי ליה לאו דכיון דאי זינתה ודאי איכא לאו בס' סוטה עומד בס' לאו וקרי ליה שפיר לאו וכן צ"ל בדברי המאירי בסוטה דכ"ג ע"א גבי אלמנה לכ"ג שכ' דמקנין להם לריבויי איסורי לאוין ע"ש גם מדברי הר"מ שם בה"ג נר' דבלא גירושין איירי ע"ש ומ"ש מרן בכ"מ ע"ד ה"ה עיין לה"ה בפי"ח מהא"ב דין ז' ע"ש ולקמן בסוף דברינו כתבתי ליישב דברי מרן בכ"מ ע"ש ומ"מ למדנו דקרא ה"ק לא יוכל לשוב לקחתה דהיינו קידושין אחרי אשר הוטמאה וליכא לאו אלא אחר הקידושין וכ"נ מדברי הר"מ בפט"ו מהא"ב דין ב' שכתב וז"ל שאין לך בכל חייבי לאוין מי שלוקה על בעילה בלא קידושין אלא כ"ג באלמנה ע"ש הרי בהדיא דכללא כייל לן רבי' דכל חייבי לאוין אין לוקין בבעילה בלא קידושין וכמו מחזיר גרושתו משנשאת

איברא דיש לעמוד בדברי הרמב"ם הללו דנר' דמפ' להא דאמרי' בפי' יוחסין דע"ח ומודה רבא בכ"ג באלמנה דלקי אבעילה לחודא משום דכתיב לא יחלל זרעו והרי חילל דדוקא בכ"ג באלמנה וסובר רבינו דלאו דלא יחלל ליכא אלא בכ"ג באלמנה דביה כתיב קרא דלא כמו שנר' מפירש"י שם דכל איסורי כהונה דינם שוה דא"כ אמאי נקט הגמ' כ"ג באלמנה ע"כ מפרש לה הר"מ דדוקא בכ"ג באלמנה הוא דאיכא לא יחלל זרעו אלא שהדבר תימא דלעיל מינה פריך הגמ' אר"י דאמר כ"ג באלמנה לוקה. ב' משום לא יקח ולא יחלל ממתני' דאלמנה וגרושה חייב עליה משום ב' שמות מאי לאו ב' שמות ותו לא לאו ב"ש ע"ז וב"ש ע"ז ובסיפא דגרושה וחלוצה א"ח אלא אחת א"ח אלא על א' קתני ולעולם ב"ש ע"ש ולדעת הר"מ המ"ל בגרושה ב' שמות הא ליכא לא יחלל ולזאת י"ל דבכ"ג בגרושה הוא דאיירי מתני' דבכ"ג כתיב לא יחלל גם אגרושה ומ"ש הר"מ כ"ג באלמנה ל"ד ולאפוקי כהן הדיוט הוא דאתא מיהו הא ליתא דבפי"ז שם דין ב' וג' כ' להדיא דדוקא כ"ג באלמנה לוקה משום לא יחלל דהרי חללה בביאתו אבל בגרושה וחללה זונה בין כ"ג בין כ"ה אינו לוקה אלא בביאה אחר הקידושין ע"ש ולפ"ד אם היא אלמנה וגרושה אינו לוקה אפילו כ"ג כיון דכבר גרושה היא ומחוללת היא וזה הפך הגמרא וראיתי לה"ה שם שעמד ע"ז וכתב דרבינו דחה ההיא סוגיא מהלכה ע"ש וליישב דברי רבי' נ"ל דהגמ' שם פריך אר"י וללקי נמי משום לא יחלל זרעו ומשני בשלא גמר ביאתו ואח"ך פריך ממתני' דאלו הן הלוקין דאלמנה וגרושה וסובר רבינו דהגמ' הכי פריך דנהי דכיון שהיא גרושה א"ח משום לא יחלל משום דמחוללת היא משום דגרושה היא מ"מ כיון דהתנא דאלו הן הלוקין מהדר אלאוי יתירי הול"ל שני לאוין משום אלמנה וכן משום גרושה ובגמר ביאתו דמחלל זרעו דאף דא"ח משום חילול עצמה דמחוללת מ"מ בחילול זרעו חייב בין כ"ג דכתיב ביה קרא בין כ"ה דיליף מג"ש דזונה זונה כדאי' התם ומק' לר"י דמחייב תרתי הול"ל ב' ע"ז וב' ע"ז ובגמר ביאתו ומשני דה"נ קאמר ב"ש ע"ז וב"ש ע"ז ומ"ש רבינו דאינו חייב משום לא יחלל בחילול עצמה מיירי אבל בגמר ביאתו ליכא האי טעמא דמחוללת ועומדת ומחייב שפיר כנ"ל בדעת רבינו ולפי"ז בגמ' בכריתות די"ב דאמרי' מודה ר"מ בשפחה הומ"ל מודה ר"מ בכהן שא"ל ב' בעלת גרושה דאי בעי אמר לא גמרתי וכו'

ועפ"ז ניחא מ"ש עמ"ש הרמב"ם בפ"ב מהלכות נערה דין י"א או שהיתה מחייבי לאוין דמשמע דחייב בחייבי לאוין בביאה לחוד וזה הפך ממ"ש בפט"ו מה' א"ב דא"ח בביאה לחוד אלא אלמנה לכ"ג וכבר עמד ע"ז הר"א בנו של רבינו הביאו הר"מ שם ומ"ש לזה הוא תימה ועפ"ה ניחא שפיר דברי רבי' דמ"ש מחייבי לאוין היינו חייבי לאוין דכהונה ובגמר ביאתו דמחייב בביאה לחוד כאמור

איך שיהיה נקטי' מדברי רבינו דבכל חייבי לאוין ל"מ בביאה לחוד וא"כ בלאו דסוטה ליכא אלא בביאה שאחר הקידושין ואף להריטב"א ז"ל שם בפ' ע"י שחולק על רבי' וסובר דבכל חייבי לאוין חייב בביאה לחוד ולא איירי הגמ' אלא בלאוין דכתי' בהו קיחה והויה ע"ש מ"מ בלאו דסוטה מודה כיון דכתי' קיחה והויה דגבי מחזיר גרושתו כתיב וכדתיבנא

אך אכתי מספק"ל בעשה דונטמאה דגבי בעל אי מחייב הביאה לחודה אחר שגירשה כמו ונטמאה דגבי בועל או לא מחייב אלא בביאה אחר הקידושין כמו הלאו דאחרי אשר הוטמאה ונ"ל להוכיח ד"ז מגמ' דגיטין דפ"א דפליגי ב"ש וב"ה במגרש את אשתו ונתייחד עמה דב"ש סברי אין צריך גט ב' וכ"ה סברי צריכה ג"ב ואיכא תרי לישני בגמ' לל"ק פליגי בראוה שנבעלה אי אדם עושה בעי' בעי' זנות ולל"ב בלא ראוה שנבעלה פליגי. אי אמרי' הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה אבל בראוה שנבעלה לכ"ע אין אדם עושה בעי' בעי' זנות וכתב הרשב"א בחי' שם דב"ש לטעמייהו דס"ל לא אדם מגרש את אשתו אלא א"כ מצא בה ערות דבר ומזוהמת היא אצלו וב"ה לטעמייהו דמגרש אפילו לא מצא ערות דבר ואינה מזוהמת אצלו והשתא לל"ק דפליגי בראוה שנבעלה ב"ש ס"ל כיון דמזוהמת ליה לא בעיל לשם נישואין וב"ה ס"ל דלא מהזמה ליה ובעיל לשם נישואין אבל אי מגרש משום