מצות כהונה לד

קנין גמור דהא אמרי' דאי נתנו לאחר אין לו עליו אלא תרעומת ואי הקנה לו ע"י חצירו שלו הוא וא"י ליתנו לאחר וצ"ע ומ"ש דמכירי כהונה לא זכו אלא משום תקנה והיינו ע"פ מ"ש הריטב"א גופיה לעיל משם הירושלמי דדוקא בהלוהו עכשיו ע"ש בירושל' שלפנינו מבואר דמסקנא דמילתא אע"ג דהלוהו כבר וא"כ מכירי כהונה לאו משום תקנה אלא זכיה גמורה וכ"נ מדברי הרשב"א בחי' שם ע"ש ועיין בתוס' שם בד"ה הילך ומ"מ אפשר דמדרבנן הוא דא"ל זכיה וכן הוא לפי הטעם שכתב הר"ב דמשום דעשו שאינו זוכה כזוכה ועיין למהריט"א ז"ל בס' קי' סי' רמ"ט בסופו ע"ש ובגופא דשמעת' ק"ל אמאי הגיה הברייתא בא"ל הילך דמיו ואמאי לא מוקי לה דהק' אם בא לחזור בי הישראל וליתנה ללוי אחר א"י דחיישי' שמא עשאו הלוי ת"מ עמ"א כיון דאמרי ליה כור דנראה פשוט דאם נודע שעשאו ת"מ שוב א"י ליתנו לאחר כיון דכבר עשאו ת"מ וכן נאסר כבר משום תרומה דכיון דכבר חלה ודאי דלא פקעה ועו"ק בשמעת' דפ' הזהב מאי קמ"ל ר"י הא מברייתא הלזו לכולהו אוקמתי שמעי' דרשאי ן' לוי לעשות ת"מ עמ"א ולפחות הו"ל להגמ' למי' תניא נמי הכי ונ"ל דס"ל להגמ' דמברייתא הלזו אין להוכיח ד"ז. די"ל בהקנה לו ע"י חצירו כמ"ש הריטב"א ז"ל ור"י אשמעי' אפילו באמירה ולכך לא מוקי לה הגמ' באמירה ולענין חזרה דא"כ מאי קמ"ל ר"י וע"י חצר א"י לחזור בו ולכך לא מוקי לה הגמ' אלא בהילך דמיו אבל קשה למאי דאוקמא בהילך דמיו ונתרצה ן' לוי במכירה ואפ"ה חיישי' שמא עשאו ת"מ לאחר המכירה לפירש"י ואמאי חיישי' מ"ש מההיא דפ' הזהב דרשאי ן' לוי לעשותו ת"מ עמ"א ולא חייש דילמא הדר ביה בע"הב משום דאסור לחזור כדאי' התם וה"נ אע"ג דהמכירה בטלה לא גרע מדברים דיש בהם איסורא משום שארית ישראל וכה"ג כתב הרא"ש שם בפ' הזהב בראייתו מההיא דבני ר"ח זבון אמתא ע"ש ולא מבעיא להסו' דאפילו בדשב"ל אית ביה משום מח"א אלא אפילו להרא"ש בתשו' שהבאתי לעיל שכתב דלית ביה מח"א הכא שאני דאית ביה קנין ע"י שיקנה לו הישראל ע"י חצירו ויחזור וימכרנו לו ונ"ל דיש לחלק דלא אמרי' בפ' הזהב דלא חיישי' ורשאי בן לוי לעשות ת"מ עמ"א אלא דוקא היכא דהתחיל הישראל ואמר לבן לוי שהוא רוצה ליתן לו אבל היכא דהבן לוי ביקש ממנו שיתן לו וא"ל הן אין בו משום מח"א ודכוותה בהילך דמיו דפ' כל הגט כיון שע"י בקשת הישראל היה אין בו משום מח"א ותבלין יש לחילוק זה ממ"ש הר"מ בפ"א מה' מעשר דין ח' וז"ל האומר לחבירו הריני מעשר ע"י א"צ לעמוד עד שיראה אם יעשר ואם לא יעשר ואם אמר הוא לחבירו עשר ע"י ה"ז צריך לעמוד עמו וכתב מרן בכ"מ מירוש' דפ"ב דמעשר והטעם דכיון שהשליח פתח לו שהוא רוצה לעשר ע"י חזקתו שעשה שליחותו משא"כ בשלא פתח הוא ע"ש ומהרי"ק שם ביאר יותר דכשלא פתח הוא אע"פ שהודה וכו' אפשר דלאו בלב שלם הוא וא"כ ה"נ במאי דאמרי' דברים יש בהם משום מח"א היכא דהודה ע"י בקשת חבירו אפשר דלאו בלב שלם הודה וכל כה"ג לית ביה משום מח"א וכן ראיתי להכנ"הג סי' ר"ד בהגהב"י אות ח' שכתב לדעת מהרי"ו דדוקא באמר בתחי' בדעת שלימה ע"ש כנ"ל לשי' רש"י ז"ל: וראיתי להרדב"ז בס"פ יקר תפארתי שם שכתב דהטעם הוא דכי אמ"ל בע"הב אני מעשר ע"י ועשה אותו שליח חזקה שליח עושה שליחותו וא"צ לעמוד עמו אבל אם אמ"ל חבירו עשר ע"י הרי בע"הב לא עשה אותו שליח ולא קפיד לעשות השליחות וצריך לעמוד עמו ע"ש ותמהני דבהדיא פ' הר"מ בפ"ד מה' תרומות דין ו' דהאומר לשלוחו צא תרום אע"פ שמצא כריו תרום אין חזקת שליח עושה שליחותו ע"ש וה"ב כי אמ"ל בע"הב ועשאו שליח אין חזקת שליח עושה שליחותו וע"כ דהכא כשפתח השליח וכמ"ש מרן ומהרי"ק וכן תפס במושלם המש"ל בפ"ד מה' בכורות מזה כלל גדול דכל היכא דפתח השליח חזקת שליח עושה שליחותו לכ"ע ע"ש: מן האמור מתבאר דדוקא משום דפתח השלוח אבל אם פתח הבע"הב ואח"כ אפר השליח בפי' אני מעשר ע"י אין חזקתו לעשות שליחותו ולא אמרי' כיון דהבטיחו ודאי עושה שליחותו משום שארית ישראל ודלא כמ"ש המח"א בה' שלוחין סי' כ"א דכה"ג חזקת שליח עושה שליחותו לכ"ע משום שארית ישראל וכדאמרי' בפסחים דצ"א בהבטיחוהו ישראל להוציאו מבית האסורים דשוחטי' עליו בפ"ע משום שארית ישראל וכו' ובפ' הזהב וכו' וע"ש שחי' ביניהם ולע"ד בדברי הר"מ דה' מעשר א"צ לפ' כן דהטעם הוא משום דודאי יקיים דבריו משום שארית יש' שהרי עיקר ד"ז הוא מהירוש' כמ"ש מרן בכ"מ ע"ש ובירוש' דפסחים שם בפ' האשה אמרי' דמתני' בחבשו ישראל וקתני דאין שוחטין עליו בפ"ע הרי דהירוש' ס"ל דלא סמכי' ע"ז לשחוט בפ"ע דלא כתלמורן וכ"כ התוס' שם בפ' האשה ע"ש וע"כ דהטעם משום דפתח השליח ומ"ש המח"א שם דבז"הז דתרומה דרבנן היא חזקה שליח עושה שליחותו עמ"ש התוס' בפ"ג דעירובין דל"ב בד"ה תאנים ע"ש ומ"ש בפשי' דהר"מ פ' כר"ן דאין חזקת שליח עושה שליחותו כ"כ גם המש"ל בפ"ד מה' בכורות והוכיח כן ממ"ש בפ"י מה' מעשר דין יו"ד ע"ה שאמר לחבר וכ' חזקה על חבר שאינו יוצא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו וטעם זה לא הוזכר בגמ' אלא לר"ן ע"ש ואינו מוכרח דט"ז עכ"ל גם לר"ש משום דיש כנגדו חזקה דלא נחשדו חבירים לתרום שלא מן המוקף ובגמ' בס"ד הוה ניח"ל לר"ש משום די"ל דרבי לית ליה הא דמוקף אבל למסקנא א"צ לדחוק בכך אשר עפי"ז ניחא מה שלא הוכיחו התוס' שם דהלכה כר"נ משום דר"ח חוזאה קאי כוותיה כדהוכיח מרב שמעיה ע"ש מיהו לזה י"ל דעיקר דברי ר"ח חוזאה אבריתא דמגורה שהביאו בגמ' בפ"ק דפסחים ד"ט ע"א ואע"ג דאמרי' שם ואבע"א ספק וספק י"ל דר"ח חוזאה מ"ל לאוקמא בודאי וודאי גם מה שהוכיח ממ"ש בפ"א מה' מח"כ חזקה דאין ב"ד של כהנים וכו' אינו מוכרח כ"כ ונ"ל להוכיח דהר"מ פ' כר"ש והוא ממ"ש בפ"ו מה' ק"פ דין ד' מח"כ שחל יום הבאת קרבנותיהם בי"ד וכו' ואין שוחטין עליהם עד שימסרו קרבנותיהם ביד ב"ד שמא יפשעו ולא יקריבו אותם ע"ש ויש להבין דבגמ' בפ' האשה בפסחים ד"צ לא הוצרכו למסירת קרבנותיהם אלא לס"ד דטעמא דאין שוחטין על ט"צ משום דילמא פשע ולא טבל ופריך א"ה מח"כ נמי ומשני דמסרינהו אבל למסקנא דמסיק דט"ש מדאורייתא לא חזי א"צ למסירת קרבן דלעולם ל"ח דילמא פשע וצ"ל דהר"מ דפ' בדין א' שוחטין על ט"ש מדרבנן הוא דילמא פשע ופ'