מצות כהונה כב

היא מההיא דסנהדרין והתם לאו באפטרו' איירי אלא באחר דעלמא ואפ"ה רשאי להחזיר לכ"א שלו. אלא דמהא ליכא למשמע מינה דהרא"ש לא איירי בפרעון חוב אלא בהשבת הפקדונות דלאו דיתמי נינהו ולא זכו בהם מעולם הילכך יש לו להחזיר להצילם באיסור גזל אבל פירעון חוב אין לו רשות אף אם יהיה החוב אמת נכסי בחזקת יתמי ואינו רשאי ליתנם לאחר אלא יתנם ליורשים והם יפרעו החובות. ואע"פ שהנדון של הרא"ש מיירי בעיסקא וקי"ל דעיסקא פלגא מלוה. אך מלוה לא דמיא למלוה דעלמא שהרי אינו יכול להוציאה לצורכו ולא ליתן לאחרים במתנה ואינה נעשית מטלטלין ונוטלה בלא שבועה ואין ב"ח גובה ממנה כמבואר ביו"ד סי' קע"ז אלמא אית לה דין פקדון וברשותא דמרה קיימא וליכא למילף מינה מלוה דעלמא. וליכא להקשויי מהא דכתב מהר"ם אלשיך ז"ל בתשו' סי' ק"ל בענין האורג שהיו בגדים של המוריש בידו ואמר שהמוריש צוהו ליתנם לפ' בעל תוכו והאמינו ה' ז"ל ויליף לה מתשו' הרא"ש הנז' וכ' ואין לחלק בין אומר נכסים אלו של לוי לאומר שחוב יש ללוי עליו וכו' עכ"ל הרי להדיא דלא מחלק ה' בין הלואה לפקדון הא לאו מילתא היא דודאי לענין שיהא נאמן אין לחלק בין הלואה לפקדון דמ"ש כיון דאית ליה מגו ולענין זה הוא דמדמה להו ה' והתם ודאי אי הוה מהימן פשיטא דיש לו להחזיר כיון דהמוריש צוהו אבל בנ"ד לו יהיה כדבריו מי הרשהו ליתן וזה פשוט. תדע דמפלגינן בין הלואה לפקדון דאי לא תיק' על הרא"ש מדידיה אדידיה שהרי בכלל פ"ט ס"ט והביאו הטור סי' קכ"ח פ' בראובן ושמעון שהיו להם שטרות בשותפות ופרע מהם ר' המס שלו וש' תובע מר' חלקו ור' משיב שהוא רוצה לפורעם במס של שמעון וש' מעכב ופ' הרא"ש שטענת ר' אינה טענה כיון דמחויב לפרוע לשמעון צריך ליתן לידו או למקום שצוהו ליתן אבל ליתן בע"כ למי שיש לו ביד שמעון לאו כל כמניה ולאו פירעון הוא עכ"ל

וא"כ ק' איך נתן רשות לאפוטרו' בהך תשו' דלעיל ליתן הפקדונות לאחרים בלא רשות היתומים וק' דידיה אדידיה וצריך לחלק בין הלואה לפקדון. והכי נמי מבואר מדברי הרמב"ן שהביא הבע"הת ש' ס"ז ס"ו ח"ב דנפקד שתפס לצורך ב"ח דמפקיד אם ב"ח כאן תפיסתו תפיסה לענין שביעית ומטלטלי דיתמי ואם אין ב"ח כאן אינה מועלת תפיסתו ואע"ג דאית ליה מגג ואפילו חייב מודה ובכל ענין אין לו ליתנם לב"ח אלא שיניחם בידו אם ב"ח כאן ואם לאו צריך להחזירם למפקיד אלמא לא מצי נפקד לפרוע חובות המפקיד בכל ענין ופסקו מרן ז"ל ס"ס ק"ה וא"כ קשה מדידיה אדידיה דפסק' להך דתשו' הרא"ש בס"ס נ"ו וצריך לחלק בין הלואה לפקדון כדלעיל

והנה מדברי הרמב"ן ז"ל מבואר שאינו רשאי ץ הנפקד לפרוע חובות המפקיד בין אית ליה נכסי אחריני למפקיד בין לית ליה נכסי ואע"ג דמשתעבד נפקד מדר"ן כמבואר בדבריו עי"ש בבע"הת אבל מדברי הרשב"א בחי' לקמא ד"מ ע"ב והביאו ב"י סי' ק"ה מבואר דיכול הנפקד לפרוע חובות המפקיד בלא רשותו היכא דלית ליה נכסי דמשתעבד מדר"ן שכתב וז"ל ושמעי' מהא דאילו רצה ב"ח ונפקד דראובן לפרוע ממה שיש בידו למי שנושא בראובן אע"פ שלא תבעו בדין הרשות בידו וכן נראה מדברי הראב"ד וכו' עכ"ל ומבואר דהרשב"א והראב"ד פליגי על הרמב"ן ובע"הת והטור בס"ס ק"ה וכ"כ ה' ג"ת ש' ס"ז סח"ב דפליגי אהדדי וכ"כ מהר"א ששון סי' ס"ז ע"ש ומרן ז"ל השמיטו דברי הרשב"א ופ' כדברי הרמב"ן בס"ס ק"ה ע"ש

מיהו ע"כ לא פליגי אלא לענין לכתחילה אבל בדיעבד אם עבר ופרע אפילו הרמב"ן מודה דפטור כמבואר בדבריו בין אית ליה נכסי בין לית ליה נכסי היכא דאית ליה מצי אמר ליה מאי אפסדתיך לאו מינך הוא גבי להו ולא מצי טעין דילמא הוה מפייסנא ליה ומחיל ליה כדאמרי' גבי פורע חובו של חבירו שלא מדעתו דלא אמרו זה אלא לפטור הלוה אבל לא לחייב כמ"ש מרן ז"ל סי' ק"ה והיכא דלית ליה נכסי נמי פטור כיון דמשתעבד מדר"ן וכ"ז מבואר בדברי הרמב"ן הנ"ל ומבואר נמי בסו' דקמא ע"ב ע"ש

מיהו כ"ז היכא שהחוב ברור אבל אם לא היה החוב ברור כנדון דידן שאין עדים בדבר אלא שהוא טוען שהם חייבים לאחר בזה יש לצדד דאי לית ליה נכסי דאיכא שעבודא דר"ן הא ודא פשיטא כיון שלפי דבריו שהם חייבים משתעבד מרר"ן ופטור כדאמרן מרן וכיון דאית ליה מגו והוא נאמן בכך כדאמרן פשיטא דפטור. מיהו היכא דאית להו נכסי אחריני דלא שייך שעבודא דר"ן בזה יש לעיין דלכאורה אין מקום לפוטרו דשעבודא דר"ן אין כאן והך טענת דאי אהדרתינהו ניהליך לאו מינך הוה גבי לא שייכא הכא כיון שאין החוב ברור ולא היה לגבות מהם כלום דבאיזה כח יכול לגבות. מיהו כד מעיינן שפיר נראה דאפילו בכה"ג נמי פטור מהא דכ' הרשב"א בהך סו' דקמא דלעיל וז"ל וכן שמענו מכאן דלא אמרו מוציאין מזה ונותנים לזה אלא כגון שאינו יכול להפרע ממנו כגון שאין לו נכסים וא"נ בב"ח של אבי יתומים ושלא הניח להם אחריות נכסים כההיא דאמרי' בפ' ב"ש בפלוגתא דאביי ורבא דב"ח למפרע הוא גובה וכו' והדין נותן שכל מה שיש ביד אחרים הוי משועבד ואין נפרעים מנכסים משועבדין במקום שיש בנ"ח עכ"ל וכ"כ ה' המאירי הובא בא"ז שם יע"ש ולמדנו מדבריהם דאפילו אי אית להו נכסי כיון שאינו יכול ליפרע מהם חשיב כלית להו וזיל בתר טעמא משום דאין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בנ"ח וכיון שאינו יכול ליפרע מהם חשיב כאשתדוף בנ"ח וכמאן דליתנהו דמו ומשתעבד שפיר מדר"ן הילכך בנ"ד נמי כיון דאינו יכול ליפרע מהם חשיב כלית להו נכסי דחד טעמא אית להו ואין לחלק ביניהם כלל וכיון שכן הרי זה משתעבד מדר"ן ותו ליכא לחיוביה לכ"ע כדאמרן

ומיהו בעיקר דברי הרשב"א יש לתמוה דמבואר מדבריו דב"ח של אבי יתומים יכול לגבות ממטלטלי שיש להם ביד אחר ולא מקרו מטלטלי דיתמי משום דמשתעבדי מדר"ן וזה תימה דמשנה שלימה שנינו בפרק הכותב ד' פ"ה מי שמת והיתה עליו כתובת אשה וב"ח ר"ט אומר ינתנו לכושל שבהם רע"א ינתנו ליורשים וקי"ל כר"ע ובפ' כ"ש נמי אמר אנן מטלטלי שבק אבון גבך ולא משתעבדי לב"ח אלמא אפילו הם ביד אחרים מיקרו מטלטלי דיתמי ואיכא למימר דס"ל להרשב"א כדעת התוס' בפ' מי שהיה נשוי דצ"ב ע"א בד"ה ראובן דטעמא דר"ע אינו אלא משום שכולם צריכים שבועה אבל אי לא הוו צריכי שבועה מודה ר"ע דגובין מהן וכ"כ התוס' להדיא בפ' יש בכור דנ"א ע"ב בד"ה ולא בראוי ע"ש וא"כ מצינן