מצות כהונה כא

חי היה מפיסה עש"ב והובאה תשו' הלזו באורך בתשו' מהר"ם הקצרות סי' ל"א ע"ש נראה מדבריו דוקא מת קודם הגעת הזמן אבל אם מת אחר הגעת הזמן אף שעתה אנוס הוא כיון שלה השיאה בהגעת הזמן הוי פושע ולא מיפטר באונס דהשתא אף שלא תבעו לא מיפטר בכה"ג ודברי מהרי"ו סי' ק"ה נר' דבכה"ג איירי וכן מ"ש מהרי"ו בסי' קמ"ב בכה"ג איירי דאל"כ מאי ק"ל מדברי המרדכי ע"ש וכזאת ראיתי להרב נ"ש די"ג ע"ב שדקדק מדברי מהר"ם הללו דאפילו מיאנה הבת חייב אביה בקנס הפך דעת הרשב"א וכבר דקדק כן מור"ם בד"מ סי' נ' וכתב הנ"ש ליישב דבנדון המרדכי בידו היה אף אם אין הבת רוצה מאחר שעדין היתה קטנה באותה שעה ובידו היה לקדשה ע"ש ור"ל דאם לא מטעם שמת קודם הגעת הזמן אלא שהיה חי מ"מ כיון דבשעה שהגיע הבן לגדלות עדין הבת קטנה וביד אביה לקדשה בע"כ אם לא קדש' וגדלה ומיאנה מתחייב האב בקנס אף דעכשיו אנוס הוא כיון דיצא לשעה שלא היה אנוס הרי לך כמ"ש דבמת אחר הגעת הזמן חייבין היורשים בקנס וכנ"ל להוכיח מדאמרי' בפ' החולץ ד"מ ע"ב יבמה אחר ג"ח אין לה מזונות עמד בדין וברח ניזונת משל יבם וכ' התוס' וה"ה חלה והא דבעי בריש כתובות חלה מאי היינו שחלה מיד בהגעת הזמן אבל הכא שחלה אחר שעמד בדין דהי"ל לכונסה לאלתר קודם שאירע לו אונס ע"ש והרי התם אם לא ברח ונתרצה ליבם אלא שאיחר קצת אין לה מזונות כמ"ש התוס' אח"ז ע"ש ואי ברח או חלה אף דהשתא אנוס הוא הו"ל לכונסה קודם שיבא האונס וכ"מ מדברי הרא"ש והריטב"א ובדברי מרן סימן ק"ס ע"ש וביותר מש' כן מדברי התוס' בכתובות דק"ז ע"ב בד"ה עמד וז"ל וי"ל ש"ה שהי"ל לכנוס מיד אחר שהגיע הזמן אחר ג"ח אבל התם כשהתחיל חוליו קודם שהגיע הזמן מאי הו"ל למעבד ע"ש באופן דנר' פשוט דמת אחר שהגיע הזמן לא מיפטר מטעם אונסא כיון דיצא לשעה שלא היה אנוס

ועוד יש לחייב את היורשין מצד אחר דע"כ לא כ' ך המרדכי דהיורשין פטורים מן הקנס מטעמא דאונס אלא בנדונו דליכא פסיקת נדוניא אבל בנ"ד שחייב עצמו בנדוניא ואם לאו יפרע קנס הוי חוב וחייבין וכמו שנראה מדברי מהרי"ו בסי' קמ"ב שכתב וז"ל ומ"ש שהיתומים פטורין מן הקנס וקמדמת הא מילתא למ"ש מהר"ם ל"ד דהתם לא היה ש"ח רק קנס בעלמא אבל הכא דאיכא ש"ח הוי כמו הלואה דלא מהני טענת אנוס ע"ש אשר נראה מדבריו דבכה"ג דחייב עצמו בנדוניא ואם לאו יתן קנס. אין לפוטרו משום אונס אלא דלפ"ז דברי מהרי"ו סתראי למ"ש בסי' ק"ה דבכה"ג נמי פטורין משום אונס ולמד כן מדברי מהר"ם וכבר ראיתי לה' נת"מ ז"ל דצ"ו ע"ד שתמה עליו בזה ע"ש וע"כ נר' דמ"ש בסי' קמ"ב אבל הכא דאיכא שט"ח היינו דכתב שט"ח והשלישו דאם יתחרט יתן לו השט"ח דבכה"ג הלואה גמורה היא וכ"נ שהבינו הח"מ סי' כ' סק"כ ומ"מ נכתב הקנס בלשון חיוב דהיינו שחייב עצמו מעו"מ בקנס המ' כנ"ד יש לדמותו להשלישו ולא מיפטרי מטעם אונס והרדב"ז בס' דברי דוד הנ"מ סי' ס"א כ' במיאנה הבת דפטור האב מהקנס משום דאנוס שאם זקף עליו הקנס בתורת מלוה חייב בקנס ע"ש ועיין להב"ש סקי"ח

וראיתי להפמ"א ח"א ס"סי ס"ב שכתב ליישב בסתירת דברי מהרי"ו הנז' דמ"ש בסימן ק"ה מיירי שלא הגיע זמן הקנס בחייו שמת קודם שהגיע זמן הקנס אבל בסי' קמ"ב מיירי שהגיע זמן הקנס בחייו דאז ודאי חייבין היורשים ע"ש נר' שהבין דמ"ש מהרי"ו אבל הכא הוי שט"ח היינו משום שמת אחר שהגיע זמן הקנס הרי דבכה"ג אין לפוטרם דהוי שט"ח ולא קנס וק"ק דבכה"ג שמת אחר שהגיע הזמן אפילו הוי קנס ממש אין לפטור דלא חשיב אונס וכמו שהוכחתי נקטינן דבכה"ג דמת האב אחר שהגיע זמן הקנס חייבין היורשים לגדל פרע סך הקנס משלם כנ"ל ועיין להסמ"ע בסי' פר"ו ובתשו' מרן ב"י סי' י"א ועיין בתשו' מהראנ"ח סי' צ"ד הובאו בש"ך סי' ק"י בסק"ג ומ"ש ע"ד הרב אורים שם ע"ש: סימן כ"ב

שאלה ראובן שיש לו מעות בבאנקו ומת וזכו בניו אחריו בבאנקו הנז' ואח"ך מתו רוב בניו והניחו זרעם אחריהם בנים ובנות ואז עמדו כל היורשים ומנו לדודם מורשה לילך למ"ה ולגבות פירות הנוגע להם בכל שנה מאחרי מות הבנים הנז' שהם מורישיהם וכתבו לו נאמנות ג"וץ לכל אשר יאמר כי הוא זה שזהו חלקו המגיע לו לכל א' בלי שו"א ואחרי שגבו הפירות הנז' עמד והוציא הוצאות לפרנסת ב' יתומות בני אחיו הנז' יותר ממה שמגיע לחלקם ואז עמדו שאר יורשים ותבעו ממנו לפרוע להם חלקם מושלם דמי הרשהו ליטול מזה וליתן לזה ואז השיב המורשה הנז' שהוא יודע בבירור שאביהם של היורשים התובעים עמד והשיא בחייו לב' בנותיו מהאמצע ע"ד שגם אחיו כשישיאו בנותיהם ישיאום מאמצע והוא נאמן בדבורו הקל מגו דאי בעי אמר להתובעים שזהו שעלה לחלקם והיורשים טוענים לו יהא כדבריו מי הרשהו ליתן להם

תשובה נראה ברור שראובן נאמן בזה כיון דאית ליה מגו וכשם שהוא נאמן לעצמו לומר בחובי אני נוטל כך נאמן לומר לפ' אתם חייבים במגו וזה פשוט ויבואר מכלל דברינו בסמוך אך מה שיש לעיין הוא במה שטוענים היורשים דאף אם יהיה כדבריו מי הרשהו לפרוע חובותיהם. והנה לכאורה יש לפוטרו מהא דכ' הרא"ש בתשו' כלל ס"ח ס"ב וז"ל ועוד נראה דאפוט' הממונה על נכסי בע"ה וכן האשה הנו"נ בתוך הבית מודים ויודעים שהיה לו לבעלים נכסים אחרים ומת ונשאר הממון ברשות בע"ה ואפוטרופוס והאשה מושלין על הנכסים ויודעים של מי הם וביד להחזיר לכל א' וכו' חייבים להחזיר לכ"א מהם שלו ואם לא החזירו ובא לב"ד מהימני במגו שאם היו רוצין היו מחזירין וראיה מההיא דסנהדרין אמר להם אני ראיתי את אביכם שהטמין מעות וכו' בשדה דבריו קיימים דבידו ליטלם אלמא באותו שיודע שהם של פלוני יכול ליקחם וליתנם לבעליהן דאם לא היה יכול להחזירם לבעליהן אין כאן מגו שאם היה מחזירן היה חייב ליורשין וכו' עכ"ל וע"ש שהאריך ופסקו מרן ז"ל ס"ס נ"ו ע"ש ומבואר מזה דאע"פ שאין כאן עדים אלא הוא נאמן ומחוייב להחזיר לכ"א שלו וא"כ יפה עשה ראובן במה שפרע חובם ולא תימא ה"מ באפוטרופוס שיש לו לפקח על עסקי יתומים ולהצילם מאיסור אבל בנפקד דעלמא לא. הא ליתא שהרי כל עיקר ראיית הרא"ש